29/05/2025
ברגע הכי שפל של חיי,
כשהייתי הכי לא בריאה — נפשית ופיזית — החלטתי לעשות מעשה.
זה היה סוג של אולטימטום מול המשפחה:
או אברבנל, או שאורזים תיק ויוצאים עכשיו.
מוותרים על התוכנית שהייתה לנו ומתחילים להגשים חלום ישן.
חלום שעבדתי עליו שנים, כדי לאפשר לעצמי להגשים אותו באמת.
האולטימטום עבד חלקית.
סיכמנו על תאריך וקנינו כרטיסים לעוד חצי שנה,
אחרי הסבב מילואים של בוב.
(אז עוד היינו נאיביים וחשבנו שהמלחמה תגמר תוך כמה חודשים.)
יצאנו לדרך קצת המומים.
דווקא בוב, שזה בכלל לא היה החלום שלו, התחבר מהר לרעיון.
אני, שחלמתי על זה כל כך הרבה זמן — הייתי צריכה עוד רגע להתרגל.
מאז שיצאנו למסע אני מרגישה שכל תקופה היא מסעון בפני עצמו.
אני לומדת על עצמי כל הזמן, על הזוגיות שלנו,
ועל הנסיך הקטן שאני מגדלת.
והיום נגמר עוד מסעון.
חודשיים ביפן ובדרום קוריאה.
במהלך התקופה הזו למדתי לא מעט.
ניסיתי לשלב בין טיול לעבודה, ונכשלתי בחלק מהמקרים.
(זוכרים את ההדסטארט שלנו? ויתרנו. פשוט לא הייתה יכולת אמיתית לשווק תוך כדי תנועה.)
למדתי כמה כיף זה להיות 24/7 עם המשפחה,
וכמה אני מתגעגעת לשגרה
ושפלג יחזור כבר למסגרת 😹
(הורים בחינוך ביתי — אתם תותחים.)
ועכשיו יוצאים למסעון חדש:
שלושה חודשים בפוקט.
הפעם יש לנו בית אמיתי, לא דירה במלון.
נראה מה נלמד מהפרק הזה. אעדכן.
אני מודה כל יום ליקום, לעצמי ולבוב על שעשינו את זה.
על זה שלא ויתרנו. על זה שיצאנו.
על כל הקושי, ההתמודדויות, הרגעים, האושר.
