06/11/2025
לזכרה של יהודית כהן ז"ל
"יש אומרים, אנשים נכים אומרים זאת, שלעתים הם מרגישים את האבר הקטוע, את היד ואת הרגל, כאילו עודן אתם. עצבים אלה שהפעילו את האברים הקטועים עדיין קיימים ופועלים והם שיוצרים אשליה זו. כמה עצבים ונימים, דקים שבדקים, עוד קושרים ומרתקים את האם אל הבן שאיננו. ועם הסתלקותו הם מתעוררים אז לפעולה מוגברת להחיות אותו בתוכה מחדש, להולידו כאילו שנית. ואם נגזר שהמות הוא חידלון מוחלט וסופי, הרי שחידלון זה בא על הבן עם מות האם. ורק אז הוא בא על שניהם יחד".
(חברים מספרים על ג'ימי, עמ' 229)
נזכרתי בעצב בדברים אלו כשנודע לי על מותה של יהודית. לא במקרה צוין במודעת האבל כי יהודית היא 'אלמנת ד"ר יחזקאל כהן אימו של נעם כהן הי"ד', כי ידוע לכל מכריה ויודעיה כמה התאמצה והצליחה לחיות חיים מלאים משלה וגם להחיות את זכרם בכל צעד ושעל בנתיב הייסורים של חייה. מאז נפילתו בקרב של נעם הי"ד וביתר שאת לאחר פטירתו של אביו יחזקאל ז"ל, היא לא חסכה זמן, כוחות נפש ומשאבים להעלות על הכתב את אומר חייהם ובמיוחד להאיר לדורות את דמותו המיוחדת של נעם. הצאצאים הזכירו בדברי ההספד, ובצדק, כי היא היתה אשה מלאת חיים, חפצת דעת, שמחה וגאה במשפחתה עם הנוכחות המתמדת של חוט העצבות על פניה. כך אני הכרתי אותה: אשה מאירת פנים, חכמה ואצילית הנושאת כאב עמוק המלווה אותה תדיר.
היתה לי זכות מיוחדת להיות שותף שלה לכתיבת קורות החיים של בני משפחת ליכטנשטיין. בשנת תשע"ח פרסמנו במסגרת מדרשת חברון פרטים על יום עיון על מאורעות תרפ"ט. ביום זה חלקתי עם הנוכחים את הידוע לי על קורות משפחת ליכטנשטיין לדורותיה. יהודית שראתה את הפירסום הגיעה עם בני משפחתה, שיתפה אותי שגם היא מצאצאי הרב אלימלך ליכטנשטיין ולמשפחתה שורשים עמוקים בחברון. אביה, אברהם אבא לוי ז"ל הוא בנה של בילה, בתו של הרב זאב אלימלך ז"ל. אימה היא חמדה לוי, אף היא ילידת חברון, נכדתה של הרבנית הידועה מנוחה רחל סלונים זצ"ל. היא פנתה אלי בעדינות האופיינית לה ובקשה להיות שותפה למחקר ולכתיבה. הסכמתי כמובן מיד. ראיתי בכך הזדמנות וזכות מיוחדת. עמלנו על המחקר במשך ארבע שנים וזכינו לפרסם את הספר "שלושה אחים-מסע היסטורי מחברון לירושלים ובחזרה". יחד נפגשנו, אחיעזר ארקין, יהודית ואנוכי מספר פעמים עם משה ליכטנשטיין ז"ל שיהודית נהגה לכנותו 'שומר הגחלת', נברנו במאות מסמכים, תמונות וקטעי עיתונים וחלקנו בינינו את מלאכת הכתיבה. יהודית השקיעה ימים ושעות לחקור, לברר ולדייק וניכר היה שהעיסוק בתולדות משפחתה מרגש וממלא אותה, אם כי היתה זו מעמסה רגשית גדולה עבורה. במהלך העבודה המשותפת שהיתה חוויה יוצאת דופן, התהדקה הידידות בינינו והקירבה הביאה לשיחות ארוכות ומרתקות על החיים ועל המתים, על משמעות הספר, אופיו ועל המסרים הטמונים בו לנו החיים. לא ידעתי עד כמה היה חשוב לה לספר את סיפורם של שלושת האחים אך לא פחות מכך את סיפורם של ההורים, האחות יוכבד ושל האח משה. חיבור מיוחד היה לה עם דמותה הטרגית של אם הבנים, חנה ליכטנשטיין. בפרק מיוחד ואישי מאוד בספר היא בחרה להכניס אותנו לקודש הקודשים של השכול האישי ועל המשמעות העמוקה והחבויה של להיות אם שכולה. לאחר שנים של שתיקה היא אזרה אומץ לזעוק את זעקת האם ואת עצמת הכאב והיגון המלווים אותה כל השנים. בכל פעם שאני קורא את הפרק הזה עובר בי רטט של יראה מטלטלת בבחינת, אמם של "הרוגי מלכות אין בריה יכולה לעמוד במחיצתן"..
גם לאחר פירסום הספר שמרנו על קשר קבוע ונפגשנו מספר פעמים. בפעם האחרונה נפגשנו באזכרה של נועם בהר הרצל השנה. כמובן שלא צפיתי שתהיה זו פגישתנו האחרונה. הכאב עמוק והגעגוע לאשה הייחודית הזו רק הולך ומתעצם. ואנחנו החיים, המאמינים בחיי נצח, נתנחם בידיעה כי המוות איננו חידלון מוחלט וסופי, לא על האם ולא על הבן. כי שימור זיכרונם והנחלת מורשתם יאירו לנו באור החיים לעד את נשמתם.
יורם אלמכיאס
