19/08/2018
טוב זה הולך להיות טיפה ארוך...אפשר תמיד לקפוץ לתמונות(:
אבל איך אפשר לתאר?
4 ימים שהופכים למסע, מסע של חיפוש (ומציאה) מסע של זיכרון, אבל זיכרון של מישהו אחר...
זיכרון שטבוע בנו מסיפורים, מצבעים, מעציץ בבית, מאוכל שאמא מבשלת (זה מה שכתבתי אבל האמת היא שאמא בישלה..), זיכרון של תחושה של הקור של האבן שמתחת לה הייתה הגבינה בחיתול וזיכרון של הצמרמורת ביד, צמרמורת שאני יכול לחוש רק מהסיפורים. זיכרון שמורכב מרסיסים ומניואנסים.
אז יצאנו לחפש את הזיכרונות של אמא שלנו באידרנה, תורכיה.
את כל ה"מדורה" הזאת הציתה יעל סרלין בת אחותי המדהימה (גם היא וגם אחותי) ,אומנית בכל רמ"ח אבריה וראש החוג לאומנות במכללת אמונה שהתחילה בפרוייקט של חיפוש אחר זיכרונות של סבתא יהודית. זכרונות מאידרנה תורכיה בה גדלה אמא שלי עד גיל 16.
אותי לשכנע זה TOO EASY וגם אחותי נסחפה לעניין (אחרי כיפוף קל של ידה..)
והנה אנחנו אחרי מחקר קצר נוחתים באיסטנבול, יוצאים לדרך. באמת שלא ידענו למה לצפות.
מה כבר אפשר לצפות מעיר שהייתה לפני 400 שנה בירת הסולטנות העותמנית? ומה אפשר לצפות מעיר שיהודים ישבו בה משנת שבעים לספירה בערך ועד לפני עשרות שנים בודדות (ועד היום..) וככל הנראה לא נותר כמעט זכר מהם? ומה בכלל לצפות מתורכיה? עמוק בפנים היו לי כמה דברים ברורים מביקורי הרבים מאוד בתורכיה : אנחנו באים כישראלים וכיהודים, גאים במי שאנחנו ובטוחים בעצמנו.
אבל לך תמצא זיכרון, איך? איפה? מה בדיוק אנחנו אמורים להרגיש?
וואו !!
זאת המילה הזיכרונות מגיעים מכל מקום ובכל צורה.
בית העלמין היהודי המוזנח, אך לא מושחת, על שלל מצבות שהכיתוב בלדינו באותיות עבריות עם שמות מוכרים. מצבות שפתאום מקבלות חיים עד כמה שזו קלישאה, ההבנה שהייתה כאן קהילה שלמה ומלאת חיים מובעת דרך המצבות שעשירות במילים וסיפור הקהילה הגוועת נראה גם הוא דרך השנוי במצבות ככל שהשנים מתקרבות לתקופתנו.
הזכרונות מתנפלים עלינו למול המראה של יצרני המטאטאים וידיהם העמלות. אותן הידיים שהיו לסבא של אמא שלנו שאנחנו לא יכולים לשכוח את הכח והעדינות שלהן אם בלישה ואם בגינה ואם ברקמה וזה כל כך ברור פתאום.
ואיך למצוא זיכרון לקהילה? לא צריך הרבה, מפגש מפתיע ברחוב עם פליט כורדי שברח ממזרח תורכיה והתחושה שלו היא שאנחנו הישראלים אחים שלו פשוטו כמשמעו. אחרי שהוא עומד על כך שנשב איתו לתה, טוען בעיקשות שיש יהודי באידרנה, יהודי אחד אמיד בעל חנויות – כך הוא אומר, אנחנו מוצאים את עצמנו הולכים אחריו ברחובות עד לפתחו של מרכול, ששם הוא מדבר עם שני גברים שמתקשרים ואנחנו מובלים אחר כבוד לתוך בנין ועולים בגרם המדרגות (לך תדע שנשמע כמו תסריט ) ובסופו של דבר פוגשים את אדון מיטראני. משפחתו כבר מזמן באיסטנבול אבל עסקיו באידרנה והוא נולד וחי ממש פה. והשיחה (בספרדית מצידי ובלדינו מצידו) קולחת ומעירה בנו זכרונות נוספים על קהילה ערה וגאה.
זה מדהים עד כמה אפשר להבין, להרגיש ולספוג את המראות הסיפורים הזיקה למקום והזיכרונות, זיכרונות לא שלנו, שאנחנו רוכשים לעצמנו. מכל מקום הם קפצו עלינו מתחנת הרכבת, מהטונג'ה (נהר מריצה) וגשר אדריאנוס מהמסגדים ומבית הכנסת המשופץ שהוסב למוזיאון, מהשוק ומעציצי הגרניום מהגבינה, הלחם והיוגורט.
העיר עצמה שהמציאה את עצמה מחדש וכיום היא עיר צעירים שהאוניברסיטה שבה מורגשת בכל מקום עם קמפוסים מפוזרים במספר אזורים בעיר. יד המקרה מייצרת לנו מפגש עם אחד המורים בקמפוס לאומנות שמסתבר שידוע באיכותו ומוסיף לתחושה של מקום מוכר. ומפגש נוסף עם מחמט שעובד באיסטנבול עם יהודי ומיד הוא מטלפן אליו ונותן לי את הטלפון והשיחה בעברית ועוד כוס תה משותפת ושיחה על אנשים שמאופיינת באהבת האדם.
אנחנו בתוך משוגעות כזאת של זיכרון ישן שנראה שנמצא כאן באויר כי העיר עצמה זוכרת את היהודים היטב ולטובה.
ועוד מילה על המפגש הכמעט בלתי נתפס בין ארץ חילונית לאנשים דתיים וביננו לבין עצמנו כי בכל זאת.. אחותי מבוגרת ממני ב10 שנים ויעל ביתה צעירה ממני ב13 וחזרה בתשובה ואיכשהו לא במקרה הכל מסתדר פה ומדבר וצוחק בלי סוף. בין המסגדים לבית העלמין היהודי לשוק הירקות ולשוק המקורה איכשהו הכל פשוט משתלב ומשתרג מבלי לפגוע בעצמיות.
ארבעת הימים המופלאים האלה שהפכו למסע לעבר זיכרון שלא ידעתי שיש לי עוד יחלחלו וישפיעו במקומות נוספים, אבל ללא ספק ניכסנו לעצמנו פה זיכרונות, לא מעט בזכות המקום הכל כך מיוחד הזה עבורנו. הצלחנו בצורה בלתי מוסברת למצוא זכרונות ולהפוך אותם לשלנו.
באמת היה מסע מפתיע לא האמנתי שכך ארגיש ושלכאן תתפתח העלילה, מצאנו והבנו מראות ומציאות שטבועים בנו וטמונים עמוק בתוכנו. לך תדע כנראה שגם מזה בנויים זכרונות (או הזיות..)
תודה לכן סמדר ויעל על השותפות והשיתוף במסע המקסים הזה.
