06/02/2022
תמונת הניצחון של משפחת בלייברג
*סיפורה של המשפחה מבאר שבע שהחליטה לעשות מעשה ולספר את סיפור הגבורה של אביהם, כעבור שנים*
החתונה הראשונה בבאר שבע הצעירה, אחרי מלחמת השחרור, היתה שלהם. אמירה היתה האחות המיילדת הראשונה בב"ש, היא נשלחה מהדסה בירושלים להקים את מחלקת היולדות בעיר, ולימים ניהלה את מערך הסיעוד בבית החולים הדסה בבאר שבע. בספרי ההיסטוריה של העשייה הרפואית בארץ, נחתם שמה כאחת מחלוצות ענף הסיעוד והמיילדות בנגב ובמדינה בכלל. לימים הוכרה כיקירת העיר, ורחוב הנושא את שמה הוכרז בשכונת "כלניות" החדשה.
ירח היה ממקימי הפועל ב"ש וחבר בהנהלת הפועל במשך שנים רבות. אך עמוק בלב, נשא איתו את הצלקת של קרב ניצנים. הקרב שבסופו הוקעו מגיני ניצנים הגיבורים, כאילו נכנעו ללא קרב, וכל זאת בעיקר בגלל שלא השתייכו פוליטית למחנה הנכון. שנים אחר כך, קמו ילדיהם (ובראשם היוזם והמפיק Ehud Bleiberg שאילולא חלומו הגדול, היוזמה ומאמצי ההפקה שלו לא היה נוצר הסרט), לעשות מעשה ולספר את הסיפור מנקודת מבטם של גיבורי ניצנים, כדי לעשות חסד היסטורי עם אביהם וחבריו. את הסרט, "תמונת הניצחון"- צילמו מצפון לבאר שבע בשטח שהוכשר לצילום, וכך נסגר מעגל ובמקום שבו חי ירח בלייברג, נעשה הפרויקט המדהים שמביא את הסיפור שלו במלואו.
הכל התחיל לפני שמונה שנים, כשהאח הבכור למשפחה, ד"ר שלמה בלייברג, רופא באר שבעי אהוב וידוע, הלך לעולמו בטרם עת. כבר בשבעה אמר האח אהוד בלייברג, מפיק הקולנוע המוביל, לאחותו אפרת: "אני חייב לעשות את הסרט על ניצנים לזכרו של אבא, החיים קצרים ואם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה וסיפורה האמיתי של ניצנים ימשיך להיות מושתק ומודר מהזיכרון הקולקטיבי".
וכך החלו בני המשפחה לתעד את סיפורו של ירח בלייברג, אביהם, הרפתן מניצנים. מספרת אפרת: "אני הייתי התחקירנית הראשית של הסרט. פתחנו בתחקיר מעמיק, ראיונות אישיים רבים, במרוץ נגד השעון, החברים שנותרו בחיים היו מבוגרים וכל יום היה חשוב. כמה מהם אכן נפטרו במהלך העבודה, ראיינו אנשי צבא שלחמו בקיבוץ, ישבנו בארכיונים למעלה משנה, וככל שהעמקנו העוול שנעשה לניצנים זעק לשמיים. שמענו וקראנו עדויות מצמררות ולמדנו שוב ושוב איך הכל פוליטי, איך חבורת צעירים וצעירות, חלוצים, אידיאליסטים, תמימים, אוהבי חיים, מאמינים בטוב שבאדם ובדרכם הציונית, פשוט הופקרה למוות כי לא היתה במחנה הפוליטי שנחשב אז ל"נכון" ועל התפר האכזרי שבין הפוליטיקה לשדה הקרב.
"יצרנו קשר עם דני ורוני בן ארי המופלאים אשר בלעדיהם לא היה סרט. דני הוא בנה של חברת ניצנים מירה בן ארי האמיצה והגדולה מהחיים שנפלה בקרב (מגולמת בסרט ע"י ג'וי ריגר המצויינת). הקשר ממש הפך למשפחתי, אנחנו אחים לסיפור, הילדים של חברי הקיבוץ הלוחם, גיבורים וגיבורות ללא מדליות, חולמים, לוחמים ומגשימים שבוזו שנים ארוכות.
"לולא נחישותו ודבקותו של אהוד אחי במטרה, ביכולתו הנדירה להרים פרויקט ענק שכזה, לעבור דרך חתחתים מורכבת ביותר, הסרט לא היה קורם עור וגידים. לאחר גלגולים שונים, אהוד פנה לבמאי אבי נשר שכתב תסריט נהדר ובדרך בימויו הייחודית עושה צדק היסטורי עם הקיבוץ ומסיר את העננה הכבדה שרבצה עליו במשך שנים ארוכות, שלא לאמר אות הקין שהודבקה למצחו. התוצאה המרגשת ב"תמונת הניצחון".
"ומה אנחנו רוצים? להיות בנים טובים להורינו.... אם אבא שלי, ירח ושאר חברי וחברות ניצנים, רואים עכשיו, מהמקום בו הם נמצאים, אני בטוחה שהם גאים; על יציאה מהארון של סיפורם שהושתק והודחק, על צדק ואי צדק, על יצר ויצירה, על צניעות וגאווה, על מיתוס ומציאות, על אנשים צעירים שרצו לחיות, לאהוב ולהגשים, על היחיד והיחד.
"כך כתב המשורר רוני סומק בשיר הנפלא שהקדיש לאבי, ירח בלייברג "הרפתן מניצנים" לאחר שצפה בסרט המרגש,
"...גבורה היא לפעמים גם לא לרצות
להיות עוד שורה במהדורת תש"ח
של מגדיר הציפורים המתות."
(השיר המלא- בקישור הראשון)
קרדיט: Efrat Toussia-Cohen
