21/04/2026
ישראל אהובה שלי,
אני זוכרת אותך ביום הראשון – 1948.
ואני? בת 22, עם דרכון ביד וחלומות גדולים.
אני זוכרת אותך כשהיית… איך נאמר בעדינות…
קצת פחות מסודרת, קצת יותר דרמטית,
כבר אז הבנתי - איתך לא יהיה משעמם.
רגע אחד אופוריה, רגע שני “סליחה, כל הטיסות בוטלו”.
ראיתי אותך משתנה, מתבגרת, מתחצפת, מתייפייפת...
אבל תמיד נשארת את: שורשית. חמה. מלאה בלב.
כזאת שגורמת לכולם לרצות לחזור אליה, גם אם נשבעו שלא.
מה לא עברנו ביחד? מלחמות, הסכמים, ביטולים, מגפות…
ואת? תמיד עם ניצוץ בעיניים שאי אפשר לפספס,
מתעקשת לפרוח גם כשזו לא העונה,
ועדיין מתרגשת מכל דרכון חדש 😉
אז מה מאחלת לך מישהי בת 100?
פחות דרמות,
יותר רגעים של וואו,
ועוד הרבה שנים של חופש - מהסוג האמיתי.
ומצדי, אני מבטיחה להמשיך להחזיר אלייך את כולם.
כי בסוף,
אין כמו הבית.
שלך תמיד,
דיזנהאוז
