20/11/2022
גלישה קצרה חזרה ליפן.
הרבה אנשים מבקשים שאדריך אותם ביפן.
אני כרגע די מלא לפריחת הדובדבן. השנה פסח יוצא אחרי הפריחה בטוקיו ואוסקה. לכן חשוב לתכנן טיולי פריחה לאזורים שעדין הפריחה היא בשיא. אין דבר יותר מבאס מאשר לראות שדירה של עצי סאקורה אחרי הפריחה. הכול ירוק כל עלי הכותרת חצי מיובשים על הקרקע...
בכול זאת משהו שונה.
נשאלתי אם מכיר מנהגי קבורה ואבלות ביפן.
הסיורים שאני עושה ביפן נקראים "סיורים מגובה המחצלת," או הטאטאמי, למביני עניין. אני מסייר מסביר על דברים שמכיר 35 שנה. יש עוד מליון דברים שלעולם לא אדע. זו יפן. מי שחושב שיודע הכול במיוחד ביפן והוא לא יפני. הוא דביל מוחלט.
לא תמיד אתה בוחר ללמוד את הדברים שאתה בסופו של דבר יודע. לפעמים הם מגיעים אליך בהפתעה בחטף בלי להכין אותך.
לא הייתי ביפן כבר כמה שנים. הקורונה רק הוסיפה שמן למדורה. אבל זה נגמר.
ההבדל הגדול ביותר עבורי שאני אחזור ליפן בחודש הבא, מכל השינויים שקרו ביפן, הכי יהיה קשה זה שהסבא כבר לא בחיים.
תמיד שהייתי מגיע מישראל ליפן והייתי צועד לכיוון הבית מהתחנת רכבת, הוא היה מופיע כמו רוח סערה ומעמיס את המזוודה על הסבל של האופניים. למרות שאני יודע שהוא נפטר. יש עוד חלק טפשי בי שמצפה שגם הפעם יופיע מעבר לפינה.
שזה מגיע לשתיה, אני הייתי הכבשה השחורה של המשפחה. הוא לא היה מצליח להבין איך אני יכול להעביר ימים בלי אלכוהול מכל סוג שהוא.
אף פעם לא התיאש לשכר אותי. מעולם לא הצליח.
מזל שבאיזה שלב בחיים הגיע היורש והציל את כבוד המשפחה.
הוא אהב אוכל יפני. המשפחה או הבנות תמיד צחקו על הטעם הזול שלו באוכל. היה קונה כמויות של חטיפי בירה ב7-11.
בעיקר חטיפי גבינה.
זה רק חלק מהאמת. אותי היה לוקח למסעדות טובות.
אחת המסעדות שזכיתי לאכול לפני שמישלין גילה אותם. הייתה מסעדה בת מאות שנים שנמצאת על גבול הכפרי של טוקיו.
Obana kitasenjyu.
מסעדה שמתמחה רק בצלופחים. הישיבה על מחצלות טאטאמי. המלצריות מחליפות 30 פעם בשעה את הכפכפים. בלי כפכפים עם כפכפים. עם כפכפים רק של המטבח. אזור נקי, אזור טהור. אזור בלי כפכפים. טאטאמי.
הארוחה היה נהדרת.
המרחק מתחנת הרכבת למסעדה לוקחת בערך רבע שעה. באזור כפרי
היו שדות אורז, שדות של סובה ועוד כמה גידולים.
שהתקרבנו למסעדה כבר הרחתי רייח מתוק של עשן הצלופחים. "אני יכול להריח את רייח הצלופחים כבר מפה, " אני אומר לסבא.
"לא לא" הוא אומר לי במבט חצי מבועת. ומצביע על בקתה עם מתקנים לא מוכרים מסביבה. התברר שזה המרכז הכפרי העתיק של שרפת גופות בשיטה העתיקה, עם גזעים כמו פעם. טוב לדעת. שמע ישראל.
לפני מותו הנכדים סעדו אותו עד הרגע האחרון וגם טיפלו בסידורי הלוויה ואפילו בשרפת הגופה. הוא מת מוקף אהבה וטיפול של הנכדים, שמעט יפניים זוכים להם.
אחרי הלוויה הנכדים שהם "דבל" גם יפניים גם ישראלים. הריצו דחקות ובדיחות שחורות. כנראה הדרך שלהם להתמודד עם האובדן.
"רואים שג'יג'י אהב גבינות ובירה. ראיתם כמה עצמות נשארו אחרי השריפה.."
שמע ישראל.
המצבה המשפחתית באתר הטמנת האפר קטנה. אבל לצד הקטורת היפנית יהיה גם נר הנשמה של שבוע ואבנים מירושלים שכה אהב שיונחו על המצבה המשפחתית...
הדודה מיפן בטלפון "בועז תגיד, אתה רוצה להיקבר איתנו?". אני "מה למה כמה. שמע ישראל למה מי מת?"
הדודה "הסבא זוכר? הוא לא יקבר בשטח המשפחה בצ'יבה, הוא יקבר בחלקה החדשה של תושבי העיירה שלנו. אני צריכה להחליט איזה גודל חלקה לקנות. אז אתה רוצה?"
