03/04/2026
בדיוק היום לפני 114 שנים התחתנו סבתא וסבא שלי, לאה אבושדיד ובן ציון בן יהודה (איתמר בן אב״י). השנה, המילה ׳בדיוק׳ תקפה כפליים, משום ש-114 הוא כפולה של 19, ומה קורה פעם ב-19 שנים? נכון, איחוד של התאריך העברי והכללי: סבתא וסבא שלי התחתנו באחד באפריל 1912, שהיה גם ליל הסדר.
החתונה הזו הייתה סיומה של מערכת חיזור ארוכה בשנים, רוויית תחנונים, שברון לב, איומי התאבדות, מריבות, תככים, השפלות ומה לא. אבל בערב ליל הסדר של שנת תרע״ב, במלון אמדורסקי המפואר שבעיר העתיקה של ירושלים, נישאו לאה אבושדיד ובן ציון בן יהודה על אפם וחמתם של כל הסמ״ך טי״תים, שהתפלצו מהכנסת פרחח אשכנזי למה שבעיניהם היה שושלת ספרדית מכובדת.
עוד מתחת לחופה, ליד הרב, לחשה ריינה אבושדיד, אמא של סבתא שלי, לבתה ״לאוטשה, עוד לא מאוחר להתחרט״. אבל היא לא התחרטה, סבתא שלי, ואני, שהכרתי אותה היטב, ושלא חדל להתגעגע אליה כל יום וכל דקה, יכול להעיד שהיא לא התחרטה מעולם.
החתונה הייתה אחת הגדולות שידעה ירושלים בעת ההיא. משפחת אבושדיד הייתה ארוגה היטב בצמרת הכלכלית והפוליטית של העיר, שהורכבה בעיקר מבני משפחות נשאשיבי ואלחוסיני, ומהקונסולים של המעצמות. אלה היו אורחיה. משפחת בן יהודה הענייה, הרדופה, המשוקצת על ידי הקהילה החרדית בירושלים, הייתה יקירת החלוצים ובני המושבות. אלה הגיעו בהמוניהם. וכך מתאר סבא שלי, החתן, את סיום החתונה ההיא, ערב ליל הסדר, תרע״ב:
״ועם השעה החמישית זרמו כל האורחים חזרה לבתיהם, רק קונסול צרפת וקרובי שתי המשפחות וידידיהם הטובים ביותר וגם אסמעיל וסעוד ומחמוד אפנדי הערבים, נשארו להיות מסובים אל סדר הפסח, כשאמדורסקי קורא לפנינו בקולו הערב את ההגדה: ׳עבדים היינו לפרעה במצרים׳, ואני קורא בקולי המאושר, בשינוי קצת מן הכתוב בהגדה: ׳ובני חורין אנו לבן יהודה בירושלים...׳. שכן כולנו, כולנו, בגברינו ובנשותינו, בזקנינו ובנערינו, בטפינו ובילדותינו – לבן יהודה חייבים אנחנו את כל זה״.
חג שמח, למרות כל מה שמשתולל סביב, לכולם: לנו, לאהובינו, לשכנינו ולגר היושב בתוכנו. ומי יתן ועוד נזכה לחגוג את חג החירות, מסבים לשולחן עם משפחתנו, עם חברינו הערבים, ואפילו עם קונסול צרפת.
עם ישראל חי 🇮🇱
