10/11/2014
תפקוד בתי ספר בירושלים במהלך מלחמת העצמאות.
"אילולא היה קיים בית הספר, היינו חייבים ליצור אותו"
(ד"ר ברוך בן יהודה על תפקוד מערכת החינוך במלחמת העצמאות)
מבצע "צוק איתן" תפס אותי באמצע מחקר על תפקודה של מערכת החינוך בירושלים במהלך מלחמת העצמאות, אל המחקר הגעתי אחרי קריאה אקראית במכתביה של המורה והלוחמת אסתר צינלגולד שמעלה דילמה אצל מנהלת בית הספר אוולינה דה רוטשילד הגברת לוי. האחרונה עומדת על פתיחת בית הספר כרגיל גם בזמן מלחמת העצמאות וגם בשעה שבית הספר עמד בקו האש.
סוגיה כבדת משקל זו הביאה אותי לתהות מה התחולל במערכת החינוך במהלך מלחמת העצמאות.
כילד, זכורים לי ימי מלחמת המפרץ בהם צעדנו עם מסכת האב"כ לבית הספר.
גם בקיץ האחרון, פלחו אזעקות את שמי מדינת ישראל בזמן שתלמידי י"ב כותבים את מבחני הגמר במתמטיקה.
היום משתדלת המערכת לספק תמיכה ומעטפת תגבור למידה לתלמידי ישראל בשעת לחימה. אך האם נעשו דברים דומים גם במלחמת העצמאות?
בעיות "מחלקת החינוך" נבעו לרוב, מכמות המורים המגויסים, כשישית מכלל אזרחי המדינה גויסו בניהם מורים רבים מנהלים ואף תלמידים, בנוסף היו בעיות כגון ירי על בתי הספר, שיכון פליטים יהודים בבתי הספר, ועד בריחת תלמידי הכיתות הגבוהות מכותלי בית הספר ע"מ להתגייס לצבא שאך נולד.
עם זאת עמדת מחלקת החינוך לא השתמעה לשתי פנים,
"החינוך היה בעני תמיד חזון ולא ידעתי שהחזון החינוכי יפה בימי שלום ולא בימי מלחמה. אינני בטוח מתי המורה צריך למלא את תפקידו יותר: בימי מלחמה או בימי שלום. לי נדמה כי אילולא היה קיים בית הספר היינו חייבים ליצור אותו בזמנים כאלה שההורים עסוקים בגיוס ובתפקידי השעה. כמה מוזר הדבר לחשוב כשההורים נתבעים למצוות לאומיות, אנחנו נשלח את הילדים להורים. לו שוכנעתי שבזמן המלחמה המורה מיותר, לא הייתי בוחר בהוראה."
את הדברים הללו אמר ד"ר ברוך בן יהודה בסיכום דיון האם לסגור את בתי הספר בת"א מחשש להפצצות על העיר.
אך לא רק בת"א, גם בירושלים נשמעו קולות דומים:
"מלחמה זו שכפו עלינו איננה עלולה ואינה צריכה באיזו מידה שהיא להשפיע על מהלך העבודה בבתי הספר. זו צריכה להתנהל כסדרה, וחלילה לנו שתחול בה הפסקה כלשהי. בזאת אנו מתכוונים לאו דווקא לאותם המוסדות שבהם אין חשש שתהיינה הפרעות לרגל המצב, אלא בעיקר ובמיוחד למוסדות החינוך הנמצאים באזורים פרועים. כל עוד מוסדותינו העליונים לא החליטו על עזיבת נקודה זו או אחרת, מן ההכרח שילדינו ימשיכו בלימודיהם ומן ההכרח שיימצאו להם המורים הדרושים".
במסמך רשמי שהוצא ע"י הסתדרות המורים ב11/1/48 למנהלי בתי הספר בירושלים נכתב:
"על אף המצב הוטל על ציבור המורים בירושלים לקיים את הלימודים בכל בתי הספר בכל התנאים" .
ההגדרה הכתובה במסמך "בכל התנאים" מקבלת משמעות אחרת כשקוראים את עדותה של רחל ינאית בן צבי מנהלת חוות הלימוד :
"מה מאוד זכור לי ליל כט בנובמבר 1947,ליל הכרזת החלוקה: ישבנו בכיתה על הרצפה והקשבנו לידיעות מהרדיו, ובטלפון הגיעה סמוך לחצות הלילה הבשורה על החלטת האו"ם בדבר הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל.
ירושלים צהלה כולה. אבל אנו, בחווה, היינו מלאי חרדה. כיבינו את האורות והוספנו לשבת על הרצפה ולהקשיב לרדיו. לפני עלות השחר היינו הראשונים להתקפה מצד הפורעים. הכדורים חדרו דרך החלונות הגבוהים ונתקעו בקיר ממול. מאז אותו הלילה לא פסקו ההתקפות עלינו.שטח החווה היה בולט כמובלעת לצד מזרח, ואנחנו נמצאנו ממש בחזית".
חוות הלימוד הייתה רק אחד מבתי הספר הנתונים תחת אש.
מאז 29 בנובמבר המצב בירושלים הלך והחמיר, הקרבות בירושלים הגיעו לשיאם באפריל מאי 1948, באפריל 48 התקיים חג הפסח ובבתי הספר יצאו לחופשה שבמהלכה יצאה לפועל תוכנית ד' של ההגנה, שכללה מספר קרבות בתוך העיר בצמוד לאוכלוסיה האזרחית של ירושלים. ב3/5/48 בבוקר חודשו הלימודים בירושלים, ומבדיקה שערכו אנשי מערכת החינוך הסתבר שכל בתי הספר נפתחו למעט בתי הספר בבית הכרם שהיו תפוסים ע"י פליטים.
12 ימים אחרי החזרה מחופשת הפסח, בה' באייר תש"ח, הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. יום קודם הוקמה הממשלה הזמנית בראשותו של בן גוריון ונתמנו בה 15 שרים. לחינוך לא נתמנה שר והטיפול נשאר בידי הוועד הלאומי ו"המחלקה".
ב17/5/48 יומיים לאחר הקמת המדינה שלח ד"ר ברוך בן יהודה מנהל מחלקת החינוך מנשר שבו נאמר:
"שעת גורל רצינית השעה הזאת, שעה של התרוממות נפש וגאווה לאומית על שזכינו לחזות בשוב ישראל לציון החופשית. לא הגיעה עדיין השעה לבטא את שפע רגשותינו בשמחות וחגיגות. הביטוי הנכון לכל הממלא את ליבותינו עתה הוא: היחלצות לגאולת עמנו, מתיחות מתמדת ודריכות יתר של כל כוחותינו הגופניים והנפשיים כדי לעמוד בפני הנוכלים וכוחות השחור, אשר קמו על מדינתנו הצעירה לעמוד ולנצח. לקראת ביטוי זה יש לאמן עתה את ילדינו בכל הדרכים ובכל האמצעים. ויום יבוא, וקרוב הוא, והחרב אשר הונפה על מדינתנו, תמוגר ופדויי ה' ישובון, אז ישמח ילד ומורה, בחורים וזקנים יחדיו. אבלנו יהפך לששון ויגוננו לשמחה, שמחת עם ישראל החופשי במדינתו" .
בתי הספר אומנם נפתחו אך התלמידים משהבינו את גודל השעה רצו ליטול חלק במאמץ הגדול להקמת המדינה , והחלו בורחים מבתי הספר ע"מ להתגייס ולסייע למאמץ המלחמתי.
ועל כך מעיד אליעזר שמואלי:
"למחרת הכרזת המדינה, החלו תלמידי הסמינר מתחמקים איש איש לתפקידו. הכול ידעו והכירו בחשיבות התרומה של הלוחמים המחנכים. היו ש"עשו תורנויות" וחזרו ללימודים. היו ששמרו בלילות ובימים. לא היו סדרים מוסכמים מראש. מורינו התייחסו בכבוד לכל מי שקם ויצא להגנת הישוב. שנת הלימודים תש"ח הייתה, לפיכך, מקוטעת וקשה ולמעשה לא הגיע לסיומה הסדיר".
הן מערכת החינוך והן המערכת הצבאית לא אהבו את גיוס הנערים. כדי להתמודד עם הבעיה גויסו נואמים ומרצים מקרב מקרב ההגנה ומקרב "מרכז המפקד, שידברו על לב הנערים שיחכו בסבלנות לצווי הגיוס. לתפקיד זה גויס הרמ"א עצמו, ישראל גלילי".
נסיונות אלו לא כל כך עזרו והילדים והנוער כתבו פרק מכובד בתולדות מלחמת העצמאות.
הסוגיות שהוצגו כאן הם חלק קטן מן הסוגיות שעמדו לפתחם של אנשי החינוך בתקופת מלחמת העצמאות, אך מערכת החינוך, כיאה למערכת החינוך של "עם הספר", לא חדלה מלפעול ו"לחנך בכל מצב".
חינוך זה ללא ספק גידל את אותם "מלח הארץ" את אותו הנוער שנלחם כדי שלנו תהיה מדינה לחיות בה.
נספחים.
נספח 1.
נספח 2.
נספח 2- מכתב למנהלים, מורים ותלמידים מד"ר בן יהודה לרגל הקמת מדינת ישראל.
