29/01/2024
באחת העיירות הקטנות בארץ ישראל, דר לו אחד הרביים הקטנים. אביו שהיה שריד מוצל מאש, היו לו כמאה חסידים. משמת, חמישים מהם הלכו אחרי הבן הבכור, ויתרת החמישים נחלקו בין שני האחים הנותרים, כשאחד מהם הוא בעל המעשה שלנו.
אין ידוע היכן חצרו של הרבי שלנו, אם בצפון, אם בדרום, או שמא בעיר התורה, ושמא בעיר החסידות, או אולי בעיר המוסר.
הכלל שהיה כמו הרבה מהרביים הקטנים המפוזרים בארץ הקודש ובכל העולם כולו, שאין תורתם כרבי חיים סאנזר, אין תפילתם כר' לוי יצחק ואין קדושתם כר' מנדלי, אלא שיצאו מחלצי רביים והרי הם אוכלים ושתים, פרים ורבים וחוסים בצילם של אבותיהם, שחסו בצילם של אבותיהם, שחסו וכו. והריהם כאותם פיאודלים אביונים של ימי הביניים שיש להם בקתה עלובה וחמור פיסח, אבל בשם אבירים ייקראו.
אחר שאחיו הגדול קיבל חמישים החסידים ובית המדרש הגדול, נאלץ הרבי שלנו לנוד עם קומץ חסידיו לאחת העיירות הקטנות שבארץ, שם מצא לו בית כנסת נטוש של אחינו בני עדות המזרח, ונטה שם חצרו.
אין חידוש יוצא מבית המדרש של הרבי שלנו, בתפילה גונח הוא במקום שגנח אביו, בטיש הוא אוכל לפני הזימון חצי תפוח אדום כמו שאכל זקנו בהונגרין, ובבואי בשלום הוא פורש ידיו כמנהג זקן זקנו וכיוצא בזה.
באותה שבת-שמחת תורה ששבת משוש ליבנו, ומכת חרב, הרג, ואבדן יצאו מארץ פלשת על ידי בני עמלק, נשמעו אזעקות בעיירה של הרבי שלנו, אבל הוא לא שת ליבו לכל זה, וציווה להמשיך בהקפות בשמחה גדולה, ובהקפה שביעית רקד עם התורה כשהוא לבוש בסטרוקס (מעיל סאטן עם אימרות קטיפה) רקום בשושנות זהובות שנתן לו אחד הגבירים מחסידי אביו שמשום מה בחר בו להיות הרבי שלו.
תוך כדי התפילה הגיעו שמועות משמועות שונות, אלא שהיו רצוצות וקטועות והרבי ציווה להרבות בריקודים על מנת להמתיק הדינים.
במוצאי השבת והחג פרש הרבי לביתו, שם כבר הודיעוהו הדברים לאשורם, סיפרו לו מה עשו הרשעים הללו? היאך פרצו הגדר? והיאך פלשו לתוך ערי ישראל וכו. אמנם באותם השעות רוב עם ישראל לא ידע מה שבאמת התחולל בדרום, אבל המעט שנודע דיו לשבור כל לב אפילו הוא מאבן, לרסיסי רסיסים.
וכאן קרה משהו מופלא, הרבי שלנו שהיה בינוני מארץ הבינונים, ללא שום ייחוד או גדלות, כששמע אותם שמועות רעות, חוורו פניו, גופו רתת, ברכיו פקו ונשתטח על הארץ וזעק ובכה, וצרח וייבב, ותלש שערותיו, עד שמשמשו חשש שנטרפה דעתו.
אחר כמה שעות של יילל ונהי שבה רוחו אליו מעט, וקרא למשמש, וציווה אותו שילך לבית המדרש, ידפוק על הבימה ויודיע שהקפות שניות מבוטלות מכל וכל. למעט מניין אנשים שיקיפו הבימה עם ספרי תורה וימלמלו מה שצריך למלמל, ויילכו לביתם.
התחיל המשמש לערער על דברי הרבי, כדרכם של שמשים תקיפים על רביים חלשים " אבל מנהג ישראל הוא, ומה יאמרו הבריות שהוא מבטל ההקפות מכל וכל" הביט בו הרבי שלנו במבט של דוב השכול, מבט של תקיפות וכאב גדולים משמשים בערבוביה, מבט שמעולם לא ראה המשמש, ואומר לו "באם אני הרבי, הרי שכל מה שאני אומר ,כך יהא, ואם אין נאה בעיניך, כלך לך אצל רבי אחר, או שמא אפילו אצל אחי הגדול". ידע השמש שאין אחיו של הרבי שלנו ממנה אותו לשמש, ואינו עושה אותו אפילו מכריז עליות, ואץ רץ לבית המדרש להודיע דברי הרבי לחסידים.
אין אנו מתעכבים לתאר מה התרחש בבית הכנסת של הרבי, שהרי קצר המצע מהשתרע בפייסבוק דידן, ושמא דוחים אנו מעט הקוראים שלנו שמניינם כמניין חסידי הרבי שלנו.
הכלל שרוח אחרת הייתה עם הרבי שלנו, כאילו הפך לאדם אחר, למחרת הבוקר, ציווה למשמש שלו שיביא לו מעיל עליון בלוי שמכונה ישיבה חלאט, (ישיבה חלאט הוא מעיל עליון דק שלובשים בחורי הישיבה) תחת הקפוטה עם ניצנוצי הכסף שלבש בימי החול, כמו כן שלח אשתו שתקנה לו גרביים שחורות תחת הוויסע זאקען ("גרביים לבנות" זכות מוקנית לאדמורי"ם בלבד ללבוש גרביים לבנות ביום חול) ,על ראשו חבש אחד מכובעיו הישנים והלך לבית המדרש.
כשראו החסידים הרבי לבוש כאחד האדם וגרוע מכך, ועיניו אדומות, וזקנו פזור נבהלו מאד. אך הרבי שלנו לא שת ליבו לחרדתם ותימהונם, תיכף עלה לבימה, לבש הטלית הגדול והחל לדרוש לפניהם.
"עת צרה היא ליעקב, הנורא מכל פקד אותנו ביום שמחת ליבנו, ומה שהיה לא יהיה עוד, ההנהגה שהייתה לא תהיה עוד, עם ישראל בצער גדול מאד מאד, יודעים אנו מעט ממה שאירע, ונראה שאין זה סופם של דברים. אמנם אבותי הקדושים דיברו מעניין ההתבדלות מהרשעים, והיו מהם שאמרו שהחרדים הם השרידים בהר השם, וצריכים להישמר מלהידבק בחופשיים וכדומה, אולם עכשיו ימים אחרים, ולא תעמוד על דם ריעך כתיב, וכל הדרשות והתורות בטלים מול צערם של ישראל... וכולנו צריכים לזעוק אוי ואבוי שכך עלתה בימינו. בשעה זו אין אני יודע מה תפקידינו אבל במהלך הימים נדע מה יכולים אנו לעשות למען עם ישראל.
לאחר הדרשה, לא הלך לכיסא האדמורי"ם שלו, אלא ישב באחד הספסלים בבית הכנסת, שם כיסה פניו בטליתו, כבש ראשו בסידור ולא הוציאו כל התפילה, למעט בשעת תחנון שסימן לחזן לאומרו למרות איסרו חג.
לאחר כמה ימים כשנודע מעט עניין הטבח הנורא, ונודע מה הם דרכי הפעולה של האזרחים, קרא הרבי שלנו לחסידיו, והחל לדבר מהם שילכו להתנדב בעם כל אחד ואחד ועניינו, אם בסיוע למפונים מהדרום או מהצפון, אם בדברי מאכל לחיילים. ואף הוא עצמו לא נח ולא שקט, ירד לשדה הקרב, ועשה מה שיודע לעשות, השמיע בפני החיילים דברי חיזוק וגבורה, רקד עימהם וכדומה. אמת התפרסם שמו בכל שטחי הכינוס והחיילים שכינוהו הרבי שלנו (כמו שאנו מכנים אותו) היו מצפים לבואו.
ואמנם הרבי שלנו התפרסם כרבי בינוני, אבל היה לו בן שניבאו לו גדולות ונצורות, יגע בתורה יומם וליל, תפילתו כשל אחד הקדמונים ומידותיו כשל ר' מוישלה ססובר. כך שאחד מהאדמו"רים הגדולים ביותר שרבבות חסידים מצפים למוצא פיו, נתן עיניו באותו בן ושלח השדכן לרבי שלנו לשדך בנו עם בתו.
מעשה האירוסים של בן הרבי שלנו עם בתו של הרבי הגדול היה בחודש אלול, כך שהרבי שלנו היה עדיין בינוני, ומשכך שמח מאד על אותו שידוך, שהרי עכשיו יתפרסם שמו בקהל חסידים, מכל העולם כולו יבואו לחתונה הגדולה, ובראשיהם אדמורי"ם גדולים מקצוות תבל שמטביעים ארץ ישראל בחסידיהם.
ואכן מאותו שידוך עלתה קרנו של הרבי שלנו, כתבו עליו יותר בעיתונים, מעות הפדיונות תפחו, אחד הגבירים שלח לו מקל של כסף מפותח בגילופים מרהיבי עין, ואפילו נוספו לחצרו עוד חמישה חסידים.
ועכשיו יושב הרבי שלנו במטע אבוקדו של אחד מבני החלוצים שפועליו מבני אסיה ברחו מהארץ כשנפתחה המלחמה, ופירותיו נתונים בסכנת כלייה. מסביבו הרבי שלנו עומדים חסידיו ושאר בני ישראל, מהם מבני החלוצים ושומעים ממנו דברי חיזוק לפני שפנו לסייע במלאכת הקיטוף. וכבר קם מכיסא שהביאו לו והלך להתחיל בעבודת המצווה, ובא אצלו המשמש אם הטלפון ואמר לו שהמחותן, הרבי הגדול רוצה לדבר איתו.
הרבי שלנו ידע גם ידע, על מה רוצה הרבי הגדול לשוח עימו, על החתונה הגדולה של בתו היחידה, באיזה פלטרין יחוגו? מי יכובד בברכה אחריתא, סדר ריקוד המצווה טאנץ וכדומה. הקשיב הרבי שלנו לדברי הרבי הגדול, ודמו החל מתרתח, דם ישראל נשפך כמים, חיילי ישראל זוחלים בבוץ להכרית עמלק, רבבות בניו של הקב"ה אינם יושבים בבתיהם, הורים שכולים שמאור חייהם כבים מתייפחים על קברות בניהם, שבויים כפותים במנהרת צלמוות וזה בא לי בענייני החתונה.
כבש כעסו הרבי שלנו, האריך נשמתו ובקול של ענווה, סח לרבי הגדול שאין זה נאה לעשות שמחה ומשתה כשישראל בצער. אפשר לערוך החתונה בבית המדרש שלנו ורק בני המשפחה הרוממה יבואו, ואולי המעות של כל השמחה ייתנו לרצוצים ולדחוקים שאימת המלחמה נטלה מהם הכל.
שתק הרבי הגדול, ונשף נשיפותיו המפורסמות כשמקפיד, ואחר זמן מה שמע הרבי שלנו הקול של הגבאי של הרבי הגדול שאמר לו שדבר חשוב מאד מאד הגיע לפתחו של הרבי הגדול, וצריך הוא לילך. מה חשב הרבי שלנו על הרבי הגדול משעה שנותקה השיחה, אין אנו רשאים לומר שלא להרבות מחלוקות בישראל.
ומאותה השעה אין לך רבי וצדיק גדול וקטן שלא פקד את ביתו של רבינו וביקש, והתחנן, ונזף בו שהוא מצער את צדיק הדור, וזמורות חדשות עם שועלים רעבים הוא מכניס לכרם צבאות השם, והוא חובר לרשעים, והוא משנה מדרכי אבותיו הקדושים, והוא סומך על בינתו הדחוקה, ואדרבה השמחות של הרביים הם הם גופא הניצחון על הסיטרא אחרא, ואין לך המתקת הדינים כתפילתם ושמחתם של הצדיקים, ומרה תהא אחריתו ואבותיו הקדושים בושים בו. וגם העסקנים הגיעו והבטיחוהו שיבנו לו בית מדרש עם ישיבה קטנה וישיבה גדולה וכולל להוראה, ומקווה חמה וקרה, ואפילו חלקת קבר הקרובה לאביו.
אבל הרבי שלנו בשלו, עם ישראל בעת צער גדול מאד שלא הייתה מזה יובל שנים, איברים איברים נקטעים מגוף האומה, ואנו אוכלים ושותים כאילו אין הדבר נוגע לנו? בניו של הקב"ה טבוחים, שרופים, עקודים ואנו משחקים בקצוות הגארטל שלנו? עד מתי אנו מכלים ממונם של ישראל ואי אנו עומדים להם בעת צרתם. הלוא בושה תכסה אותנו על אותה אטימות הלב היאך נאמר שאנו הגחלת שנשארה, בשעה שפחותים שבפחותים כביכול מוסרים נפשם על קדושת השם וישראל? הביטו על הנביאים ירמיהו יחזקאל ישעיהו, על מי נתנבאו? על צדיקים? על קדושי עליון? נתנבאו על מגלי עריות, על שופכי דמים ועובדי עבודה זרה, ואף על פי כן בכל צרות ישראל להם צר, קרעו בגדיהם, נתנו ראשם באפר, ותינו צרות ישראל. על אחת כמה וכמה עתה, שאין אנו עוסקים בדור של רשעים, אבל בבניו של הקב"ה, אותם בנים שיובל ומחצה מפרנסים יראי השם, יובל ומחצה נותנים ממון לישיבות, לכוללים, משלמים מיסים וארנוניות, שמהם לוקחים לאברכים ובני תורה, אין לך כפיות טובה ועזות מצח יותר מזה, לישב בחיבוק ידיים ולומר הרי אנו אומרים תהלים להצלחתם, הרי אני מתענים בדיבור לטובתם...
אמר הכותב, כאן נגמרת המעשייה שלנו, שכן אין יודעים מה עלה בגורל הרבי שלנו והחתונה של בנו, גם לשווא נלאיתי למצוא מקום משכנו של הרבי שלנו, יש אומרים שאינו אלא משל, כאיוב, משל עגום מאד.
