24/05/2026
"שָׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי מָיִם" (איוב כ"ט) - "על "שורשיות" ועל "מסורתיות"
בליל חג השבועות נפתחו שערי הלימוד במרכז 'בבואה' שבירושלים. האור, השמחה והתחושה העמוקה שיש לנו שותפות ושותפים לדרך מילאו את החלל.
ראשית לכל – תודה עמוקה למאות האנשים שהגיעו להיות איתנו ולחוות יחד את הלילה הזה. תודה מיוחדת ליואב זנאתי, שניצח על המלאכה כולה, משלב התכנון ועד לביצוע המושלם. תודה גם לדוד ממכון ירושלים, שבמאור פנים ובנועם הליכות פתח בפנינו את שעריו של המבנה היפהפה שלהם.
היו אלה כמה שעות של לימוד ושיח מעוררי מחשבה והתרגשות. הנושאים שבהם עסקנו נשענו על הערכים שמתן לקס (מנכ"ל בבואה) ואני ניסחנו ב"אמנה ליהדות רואה פני אדם" – אשר חולקה באותו לילה כמעין "פק"ל כיס". בימים הקרובים תוכלו למצוא את האמנה המלאה באתר החדש של בבואה, שנמצא ממש כעת לקראת עלייה לאוויר.
את מפגש הלימוד הראשון פתחנו בשיחה עם לבנת בן חמו, שעסקה במושג "שורשיות". לבנת שרטטה בסיפורה מעין מעגל חיים: החל מילדותה במשפחה דתית באשדוד, דרך השנים שבהן שידרה בגלגל"צ, ועד לחיפוש הבלתי פוסק אחר הבית שנמצא בין שני העולמות הללו.
מתוך סיפורה האישי נגענו במשמעות העמוקה של תחושת הביטחון שחווה אדם בביתו, בפגיעותו של מי שנעקר משורשיו והוא כעלה נידף, ומנגד – ביכולת להגביה עוף ולהרקיע שחקים דווקא כשהשורשים עמוקים ואיתנים. בשירה המרגש "אמי כואבת לי" (הקליפ מחכה לכם בתגובה הראשונה), היא מיטיבה לנסח זאת:
"כולם רואים את הדמעות / על פנייך היפות / אין כזה כח בעולם / איך תתגברי על המרחק / לא תהיי יותר בצד / תספרי את הסיפור שלך".
לבנת הכניסה אותנו אל תוך עולמה הפנימי. היא תיארה שנים יפות ומרגשות ברדיו, שדווקא מתוכן נבטה בה ההכרה שהיא מוכרחה לתת ביטוי למעיין היצירה הפרטי שלה, ולא רק לשמש במה ליצירותיהם של אחרים.
בעודה מדברת, ובמין התבהרות פתאומית, קלטתי שהבחירה שמתן ואני עשינו בערך "שורשיות" נולדה למעשה כחלופה למושג המוכר והרווח כל כך בישראל – "מסורתיות". על אותה מסורתיות נכתבו כבר תלי תלים של מחקרים, ספרים ומאמרים באקדמיה, והיא שגורה בפינו כבת בית. לרוב, היא נוכחת במרחב הציבורי של מי שגדלו בארצות האסלאם ולא נקרעו בתוך הדיכוטומיה האשכנזית הנוקשה של "חילוני" מול "דתי".
אולם, כל מי שחי בקהילות המקיימות רצף חי ונושם בין הדתי לחילוני, יודע כי לעיתים דווקא האדם המסורתי, בכניסתו אל המרחבים המסורתיים, מבקש להביא איתו את דמותו של סבו. באופן לא מפתיע, נקודות החיכוך הבולטות ביותר מתעוררות סביב שאלת מקומה של האישה בבית הכנסת; כל ניסיון לייצר נוכחות פעילה ואקטיבית יותר נתקל לא פעם בהתנגדות עיקשת בשם הדורות הקודמים – מתוך תפיסה לפיה מה שהיה נכון וטוב עבורם, נותר מקודש ובלתי משתנה עבורנו.
אני נזכר בשיחה מרתקת שהייתה לי עם עיתונאי בכיר ומאד מוכר, שהיה מראשוני הכותבים של מיזם 929. הוא הגיע ממשפחה מזרחית והיה מעורה לעומק בעיתונות ובתרבות הישראלית. עמיתיו ראו אותו כשותף לחייהם וכ"חילוני" לכל דבר אך ברגע שרגלו דרכה בבית הכנסת, הוא התגלה כאחד השמרנים הגדולים. באותה שיחה הוא שיתף אותנו כי אף שכל מרקם חייו נטוע עמוק במחוזות הליברליים, יש לו אי קטן בחיים – והוא המסורת. את האי הזה הוא ביקש לשמר בדיוק כפי שהוא, בלי שיד ההתחדשות תיגע בו.
אך נדמה שהוא טעה, ויחד איתו כל אלו המבקשים "לדאוג לרווחתו" של הסבא שלהם. הוא התייחס למגעו עם המסורת כאל קרש הצלה מפני החילוניות הליברלית שערערה את זהותו; לכן התעקש לאחוז בה במתכונתה הישנה, כמות שהיא, בציפייה שסבא וסבתא יגוננו עליו מפני העולם שבחוץ. אלא שהמסורתיות, בגילומה השמרני הזה, עלולה להפוך לאבן גולל החותמת את באר ההתחדשות היהודית וחוסמת את זרימת החיים.
המסורתיות היא כוח נפלא ומחבר, אך היא הופכת לסם חיים רק כאשר החיבור לעבר אינו משמש כעוגן המונע מהספינה להפליג, אלא כשורש חי שממנו העץ יונק ומתפתח. כוחה של המסורתיות מתעצם לאין שיעור כשהיא מזהה את עצמה כ"שורשיות". האדם השורשי מחפש גם הוא את מקור היניקה שממנו מתפתח הגזע וממנו צומחים ענפיו שלו. ככל ששורשיו עמוקים יותר, כך גדל אומץ לבו להגביה ענף. "שָׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי מָיִם" (איוב כ"ט). להיות שורשי פירושו להיות נטוע באדמה שטובה לי, שמקבלת אותי ומאפשרת לי להעמיק בתוכה, ומתוך כך להרגיש חלק משרשרת הדורות – להיות חולייה חיונית שיונקת מן העבר ומעבירה את השפע הלאה.
בצורה זו פתחנו את שערי 'בבואה': בקריאה יהודית המשלבת שורשיות והתחדשות, חיבור עמוק ויצירה מקורית. לא פלא אפוא שאת השעה הראשונה של ליל הלימוד חתם הקהל בשירה משותפת של השיר "שתלתם ניגונים" – שיר שמבטא את הגעגוע העמוק לצלילי הבית שהיה, אך גם מבטיח שהחיבור החי הזה יצליח להוביל אותנו בבטחה מעל לחשכת התהום.
(צילום: שי לביא)
