21/10/2025
🌱שנה רגילה🌱
"אני מאוד מודאג", אמרתי אתמול לחבר יקר.
"ממה אתה מודאג, יתירסקי?" שאל החבר.
"אני מודאג מהשקט הזה, שהשתרר כאן פתאום", השבתי.
"אחרי חמש שנים לא רגילות – עמוסות הפתעות לא נעימות כמו קורונה וסגרים, הפיכה משטרית, מחאות והשבתות, מלחמה איומה ועקובה מדם – יש לי פתאום מין תחושה מוזרה כזאת, שהשנה הקרובה עלולה להפתיע ולהיות שנה
רגילה. בלי מלחמות, בלי 'מגפות' וסגרים, בלי הפיכות, בלי זעזועים טקטוניים מתחת לפני השטח –
אתה יודע... רגילה כזו".
"אין לך מה לדאוג", אמר החבר, "בדיוק כמו קודמותיה – גם הפעם זו כנראה לא תהיה שנה רגילה".
"אתה יודע מה?", אמרתי לו, "עד עכשיו הייתי קצת לחוץ. עכשיו באמת הרגעת אותי. תודה על זה!"
ועכשיו ברצינות:
בעוד שבועיים ייפתחו קורסי הליקוט שלי בפעם המי יודע כמה, וכמדי שנה, כשאני כבר בשיאן של הכנות קדחתניות לקראת התחלה חדשה – כולי התרגשות וציפייה.
הבחירה המקצועית והאישית שלי היא בראש ובראשונה בחירה ערכית, אבל יש בה גם מימד רוחני:
הליקוט מחייב אותי להיצמד לריתמוס די קבוע, המזמן חשיפה מדורגת למחזור החיים השלם של הצמח בסביבתו הטבעית. כל שלבי חייו של האדם משתקפים דרך הריתמוס הזה: החל בצביטה הקטנה בלב למראה האדמה הצחיחה, הסדוקה וצרובת השמש, הניבטת לעיני בסופו של קיץ ארוך,
לוהט ויבש; עבור בציפייה הדרוכה לגשם הטוב, שירווה את צמאונה של האדמה וינביט את הזרעים הטמונים בחובה; ובהמשך – נביטה, לבלוב, פריחה, פרייה, כמישה ושלכת – וחוזר חלילה.
בכל רגע נתון אני נכון להפתעות: מהן מרגשות ונעימות, ומהן מאיימות ומשתקות.
אני מתבונן בצמחים, מורי הדרך שלי, ולומד מהם המון על עצמי, על החברה האנושית שבה אני חי, ועל הלא-אנושי – המאפשר את כל היופי הכואב הזה.
אני מקבל מהם השראה ושואב מהם תקווה: הם יצירתיים, נחושים, נכונים להתמודד עם כל קושי, ומתעקשים לשמור על הריתמוס הקבוע, האין-סופי, שהכתיבה להם הבריאה.
לאורך רצף האסונות והמשברים שפקדו אותנו בשנים האחרונות, היתה היציאה לטבע כאוויר לנשימה עבורי.
המפגש עם האדמה ובריותיה הפראיות יצר עבורי מרחב עדין של ריפוי, והחשוב מכל - ההיצמדות לריתמוס, לפעימה הקצובה והברורה כל כך של מחזור חיי הצמחים - אפשרה לי להצמד, עד כמה שניתן לנורמליות, בתוך המרחב האנושי שהפך ברגע אחד למאוד לא-נורמלי.
אני חושב על הייעוד שבחרתי לעצמי (או שמא היה זה הוא שבחר בי) ומבין:
הבוטנאי לומד לקטלג את הצמחים, להכיר ולתאר כל חלק וחלק בהם, לזהותם בקפידה.
האתנובוטנאי מתעניין בתועלות שהצמחים מעמידים לפניו. הוא מבקש לדעת מתי וכיצד ניתן להשתמש בכל אחד מחלקי הצמח, ולאיזו מטרה. יש שהוא מתעניין גם בעבודתו של ההרבליסט, המבקש לגלות את סודותיו הכמוסים של הצמח, להכיר את החומרים הפעילים שהוא מסנתז ברקמותיו, ולדעת כיצד להביא מזור ומרפא לכל חולי ומדווה – תוך שימוש בצמח על חלקיו השונים.
ב"שירת השדה" אני שואב ידע והשראה מכל אלה – מהבוטנאי, מהאתנוגרף ומההרבליסט.
אבל יותר מכול אני מבקש ללמד את תלמידיי דבר נוסף: להיות "קוראים בצמחים";
לא רק לבחון אותם בעין מדעית או תועלתית, אלא גם, ואולי בעיקר, לפתוח אליהם את הלב: לבחון את ההתפתחות
ההדרגתית, את מערכות היחסים של הצמח עם שכניו, ואת השיח המתמיד בינם לבין האדמה הטובה, ממנה נובע הכל.
אני מזמין אותם להיות קשובים לשירה הקצובה הזו, הנחקקת בנוף הטבעי, ולגלות בתוכה מסרים עדינים
של טון, קצב והרמוניה – הזמינים רק למי שפותח את ליבו, ומבקש להאזין להם.
אני לומד מהשירה הזו לא מעט; יש שהיא נושאת אלי שיקופים בהירים וצלולים של נפשי שלי,
ומחדדת ומאירה את סבך היחסים שבין האדם לבין עצמו. יש שהיא חושפת את החוליים והפצעים שכל חברה אנושית סובלת מהם, שעה שהיא מציעה, בענווה מעוררת השתאות, דרך אחרת –
שיתופית, שוויונית והוגנת יותר – לחלוקת המשאבים בין בני האדם ולכינונה של חברה אנושית בריאה, מגוונת וסובלנית יותר מזו שאנו מכירים.
ויש שהיא מבקשת להאיר את קווי המגע שבין החברה האנושית לבין הטבעי הלא-אנושי, ולהציע בנייה מחודשת של מערכות היחסים החולות,
מבוססות הלקחנות הכפייתית, שבינינו לבין הסביבה הטבעית המקיפה אותנו.
במובן מסוים ניתן לומר כי הצמחים, מורי הדרך שלי, מלמדים אותי בדרכם המופלאה – איך להיות בן אדם.
בפתחה של עונת ליקוט חדשה,
כשהלב מלא תקווה, ציפייה וגם לא מעט חששות,
אני מאחל לכולנו,
וגם להם – לצמחים,
שנה רגילה.
כזאת שלא יהיו בה אלא שגשוג, פריחה ופרייה בזמן ובמקום המתאימים.
כזו שהגשם ירד בה בעתו,
והאביב יפציע במועדו,
והקיץ, על קוציו ועל פירותיו העסיסיים, יקיץ בדיוק בזמן.
