26/07/2026
השנה היא 2019. מרוקו. אנחנו יוצאים מאיפראן לעומק רכס האטלס הגבוה. כבר בבוקר הרגשנו שעומד להיות קר במיוחד, ובכל זאת היינו מצוידים היטב בציוד רכיבה טוב, חם, מיגון רוח, פנימיות חמות, כפפות טובות, ושאר ציודים כדי להתמגן מפני הקור.
השמיים היו מכוסים בעננים כבדים, ורוח קרה ונשכנית נשבה והלכה והתקררה ככל שהתקדמנו וככל שטיפסנו בגובה. הערפל נעשה סמיך יותר והראות התקצרה. לאחר כחצי שעה של רכיבה יצאנו סוף-סוף מהיער העבה, החשוך והסוגר - אל אחויים מישוריים ופתוחים. לאחר נסיעה של עוד כ 10 דק', הגענו למעין צומת קטנה. חיפשתי 'עצירה' קטנה להתארגנות, כשראיתי איזה משהו שנראה כמו בקתה כ 100 מ' מאיתנו, בצד הדרך. נסיעה איטית לכיוון - ומאהל ברברי נגלה לעינינו. חנינו על קרקע ספק סלעית ספק בוצית, עם דשא דליל... וירדנו מהאופנועים. הקור היה חודר עצמות, וההרים מסביב נעלמו בתוך ערפל חלבי.
בעודנו מתארגנים לרדת מהאופנועים, הופיעו מתוך הערפל דמויות קטנות. היו אלה ילדי המקום הברברים (אמזיגים), לבושים בשכבות של בגדים חמים אך בלויים. חלקם נעלו נעליים שגדולות עליהם בכמה מידות, ואחרים היו עם כפכפים פשוטים, למרות הקור העז. הם נעמדו ליד האופנועים העצומים, בוחנים אותנו, מדברים בינם לבין עצמם. נראה שאינם מורגלים למראות כאלה, והן ה"זרים" (אנחנו) והן האופנועים הגדולים, עוררו בהם סקרנות רבה.
מיד יצאו אלינו "המארחים", בני משפחה ברברית מקומית שבמקרה הגענו לפתח ביתם. הם הזמינו אותנו להיכנס לביתם. טוב... לא בדיוק 'בית' כמו שאנחנו רגילים לחשוב - מעין בקתת ארעית, מאוד לא מתוכננת, המורכבת משילוב של קירות אבן נמוכים, ומעליהם קרשים היוצרים את הבקתה והגג - בחלקם מחופים יריעות פלסטיק, בדים מאולתרים, ושטיחים צבעוניים, ורצפת מחצלות.
המארחת שלנו שהיתה לבושה בבגדים מסורתיים צבעוניים של השבט שלה (ואישה נוספת, לא בטוח אם היתה אימה או סתם חברה שהצטרפה לחגיגה) - קיבלה את פנינו בחיוך לבבי ובנמרצות יתר! לאחר שדחקה בנו להכנס (כי עמדנו בחוץ כדי לצלם תמונות עם הילדים), היא נכנסה למטבח והתחילה מיד לעמול על שלל מאכלים וכיבודים לכבוד האורחים. את הכל היא עשתה על גזייה קטנה בחדרון נוסף בבקתה, חדרון המטבח - שהיה ליטרלי מטרXמטר, ממש בכניסה, משמאל לעיזים. קומקום, סיר, מחבת עקומה, ואוסף כוסות מזלגות וכלי הגשה שבוודאי לא נקנו באיזו רשת כלי בית אלא נאספו במהלך חייהם מפה ומשם. חשמל - אין. פסים של אור נכנסים מחריצים בעץ הבקתה ומפתח הכניסה.
הכנסת האורחים הברברית ידועה בכל העולם, והפעם זכינו לחוות אותה בצורה האותנטית ביותר. שולחן קטן ונמוך הונח במרכז, ועליו קומקום התה המתוק (צ'אי, כפי שמכנים אותו המקומיים). המארחת מזגה אותו מגובה רב לכוסות זכוכית קטנות, כמיטב המסורת - סימן של כבוד לאורחים. לצידו הוגשו לנו עוגיות פשוטות ומאכלים מקומיים בסיסיים - מכל הבא ליד ובשפע רב (הכל כמובן ביחס לדלות השולטת מסביב).
ישבנו על השטיחים הנמוכים. הכל פשוט וצנוע מאוד, דל באמצעים, אך עשיר ברוח ובנדיבות. המארחת התרוצצה כדי לוודא שכלום לא חסר לנו, וכשראתה את המצלמה מכוונת לעברה גם הגניבה מבט, ואף חיוך. אפילו כמה. אחר סרה במהירות למטבח כדי להביא עוד כמה כוסות חסרות, עוגיות נוספות, וכדי להרתיח עוד מים, ומיד חזרה לוודא שכולם קיבלו וכולם באו על סיפוקם. פעמיים.
בעודנו לוגמים מהתה, התבוננו סביבנו. החיים בבקתה הזו היו רחוקים מכל מה שהכרנו. הריהוט היה מינימלי, וכל חפץ נראה כאילו נבחר בקפידה "למלא תפקיד" שימושי: קירות העץ המאולתרים, תקרת הענפים, והרצפה המכוסה בשטיחים, פחית שימורים המשמשת ככלי הגשה, קומקום תה פשוט וישן, וכלים בסיסיים לבישול. אותו החדר משמש לאירוח, ובלילה לשינה. בחוץ, עדת כבשים ועיזים גדולה הצטופפה בדיר מאולתר – מקור הפרנסה העיקרי של המשפחה.
הניגוד והפערים בינינו - קבוצת רוכבי אופנועים מאובזרים שטסו למרוקו לטיול תענוגות... לבין אלה החיים חיים של הישרדות יומיומית מול איתני הטבע וממחזרים פיסת בד וקופסת שימורים בפעם השלישית - היה עצום וניכר!
אך באותו הרגע, סביב השולחן הנמוך בחדרון הצר - כולנו היינו פשוט בני אדם החולקים רגע של חום...
הביקור היה קצר. כשנפרדנו לשלום, התחושה ששלטה בנו לא הייתה רחמים על דלותם, אלא הערכה עמוקה לחוסנם, לשמחת החיים שלהם ולנדיבותם הרבה באירוח.
חזרנו אל האופנועים. הקור והרוח פחתו. אולי זה רק בתחושה.
החום שקיבלנו בתוך הבקתה הדלה, הטעם המתוק של התה והחיוכים של הילדים והמארחת הנמרצת... ישארו איתנו לעד.
מאז, בכל מסע למרוקו, אנחנו מגיעים למאהל הזה, אל בני משפחת הברברים. לבקר, להגיד שלום, לקבל קצת חום... והרבה פרופורציה.
גם אם כבר לא קר.
Saar Sapir
