29/05/2022
שלום לכולם,
אנחנו במדינת דקוטה הדרומית. ביומיים האחרונים לקחנו פסק זמן מן המיזורי שאיתו כרתנו ברית במסע הזה, מן המשלחת, מלואיס ומקלארק ונסענו לגבעות השחורות בדרום מערב המדינה.
מי אינו מכיר את השיר היפה ששרה דוריס דיי לפני המון שנים:
Take me back to the Black Hills
היינו כאן לפני שנים רבות. ידעתי שיום אחד עוד אחזור. אזור יפהפה, מעורר מחשבות ומציף היסטוריה עגומה.
בגבעות השחורות מתערבב יופיו של הטבע בהיסטוריה הלבנה שניצחה, ובמציאות ההיסטורית הטראגית של שבטי המישורים הגדולים שהובסו.ּ
הגבעות השחורות היו בֵּיתן של בני שבט הסוּ. השם Sioux - סוּ מציין אומה וּמאגד בתוכו כמה שבטי ילידים (אינדיאנים) כמו דקוטה, לקוטה, אוֹגָלָלָה ועוד.
הגבעות השחורות היו תמיד מקודשות לשבטים האלה. הם חיו כאן, גאים, חופשיים וחזקים. מחייתם נשענה על הביזון. מעולם לא הופר האיזון בין אוכלוסיית הביזונים בשטח לאוכלוסיית הניצודים. הביזונים היו סם החיים.
עד שבא האדם הלבן.
במחצית המאה ה -19 החלה כבר ההתפשטות מערבה בקרב הלבנים החלוצים.
הילידים-האינדיאנים, שבטי המישורים הגדולים, שחיו בתחומי המדינות מינסוטה, נברסקה, דקוטה הצפונית, דקוטה הדרומית וצפון איווה הרגישו מאוימים. אדמותיהם, שטח מחייתם היו בסכנה. לאחר תום מלחמת האזרחים, בשנת 1868, נחתמה עם בני הסוּ אמנה לפיה נקבע כי לעולם לא תהיה התיישבות קבע לבנה בשטחי הגבעות השחורות, והם יחיו את חייהם בחופשיות.
עד שבא קסטר, לויטננט-קולונל מוערך, אך יהיר ושחצן וגילה מצבורי זהב בגבעות השחורות.
והאמנה? היא כמובן הופרה.
מכאן הִדַּרדרו העניינים. כורים החלו להגיע, הילידים סֵרבו להשלים עם המצב ולהיכנע. גנרל שרמן, מאדריכלי ניצחון הצפון על הדרום במלחמת האזרחים, החליט על מתקפה צבאית. הוא לא שיער שהילידים יגיבו בהתארגנות-נגד חסרת תקדים. בקרב שנערך ב - Little Big Horn שבמונטנה ב – 1876 הביסו השבטים שהתאגדו יחדיו ובראשם הצ'יף הצעיר והכריזמטי Crazy Horse, הצ'יף Sitting Bull ומנהיגים נוספים את הצבא. קסטר נהרג. זה היה הקרב האחרון של הילידים-האינדיאנים.
שנה אחר כך ב – 1877 נכנע " קרייזי הורס" לכוחות האמריקאיים, וכמה חודשים לאחר מכן נהרג בהיתקלות עם שומר במחנה הצבאי Fort Robinson, Nebraska בטענה שהפר את תנאי הכניעה.
הילידים האינדיאניים מוכנסים לשמורות. בשבילם הייתה זו מכה קשה. מחיים חופשיים במרחבים לחיים בשמורה. כלאו את נשמתם, את אורח החיים המיוחד שלהם, דיכאו את רוח החופש.
ב- 1890 החיים בשמורות קשים. אסור להם לצוד ביזונים וכתוצאה מכך הם הופכים תלויים בשירותי הרווחה של הממשל האמריקני ונעשים עניים.
אסור להם לרקוד את "ריקוד הרוחות" המבטיח שאדמותיהם יוחזרו להם.
בעומק החורף נהרג הצ'יף סיטינג בול המנהיג הגדול, שבלט בהתנגדותו לשמורות, בידי שוטרים. פרצו מהומות, גדוד פרשים כִּיתר קבוצת ילידים שניסתה לברוח, ובהם גברים, נשים וילדים והוביל אותם למקום שנקרא Wounded Knee.
הקור היה עז.
בבוקר 29 בדצמבר 1890 מתפצלות הגרסאות: לפי גרסת הצבא הכוח רצה לאסוף את הנשק שהיה בידי הילידים וטען כי הייתה התנגדות. לפי גרסה אחרת כל הרובים שהיו בידי הילידים הוחזרו בשקט. כך או כך החל הצבא לירות ללא אבחנה בילדים, בנשים ובגברים שניסו להימלט.
התוצאות היו קשות ביותר.
כמאה גברים ומאתיים וחמישים נשים וילדים נהרגו באירוע הקשה הזה, שידוע בשמו: "טבח וונדד-ני", .Wounded Knee Massacre רבים מתו מפצעיהם.
זו הייתה התקרית האחרונה בין הילידים לממשל. ב1965 פרסם הממשל מסמך ובו הוא מביע "צער עמוק" על מה שארע.
ב 1973 השתלטו פעילי התנועה למען הילידים-האינדיאנים על האתר והחזיקו בו נצורים 71 ימים. הם מחו על התייחסות הממשל לילידים וּבחרו במקום בשל ערכו הסמלי. גם כאן נורו יריות והיו הרוגים. בסופו של דבר הושג סיכום והמצור הוסר.
קשה לבקר בגבעות השחורות בלי להתייחס לַנרטיב של הילידים, האינדיאנים, כפי שנהגנו לקרוא להם.
הגבעות השחורות - אזור של טבע נהדר ואתרים מרשימים.
הר רשמור
ארבעה נשיאים חצובים בהר:
וושינגטון, ג'פרסון, לינקולן ותיאודור רוזוולט. כל אחד מהם מייצג ערכים מסוימים בתולדות האומה.
האנדרטה של קרייזי הורס
בסיומה היא תהיה הגדולה בעולם. זו תשובת הילידים לאנדרטת הר רשמור.
קרייזי הורס, שמעולם לא צולם, היה צ'יף צעיר, כריזמטי שהוביל את שבטי אומת הסוּ על רוב סעיפיה לניצחון מרשים על הצבא בפיקודו של קסטר.
האנדרטה החלה את דרכה ב -1948 כאשר הילידים פנו לַפַּסָּל המפורסם קורצ'ק ז'ולקובסקי וביקשו ממנו לבוא אל הגבעות השחורות ולפסל אנדרטה שבמרכזה דמותו של קרייזי הוֹרְס, שתסמל גם את ערכיהם, תפיסת עולמם ואמונתם. הפֶסֶל עדיין לא גמור. הפַּסָל מת, גם אשתו שעבדה איתו נפטרה. הילדים ואחר כך הנכדים ממשיכים בעבודה. הם דוחים כל עזרה של הממשל. הם יודעים שזה ייקח שנים רבות. באתר גם מוזיאון עשיר. התוכניות למרכז הזה - רבות. מאז שהיינו כאן ב 2003 לא נראה שהשתנה הרבה. למרות שעובדים כל הזמן.
המחטים - דרך המחטים
כך נקרא כביש 87. סלעים גדולים ומרשימים בעלי צורות שונות, צצים מתוך היערות.
Deadwood
מי שרוצה ניחוח ממן המערב הפרוע יכול לבקר בעיירה דדווד Deadwood שהייתה מן הפרועות בעיירות, והיום מנסה לשחזר את "תהילתה".
וסמוך לגבעות:
הפארק הלאומי בדלנדס – Badlands אזור של בתרונות וחתרורים יפהפיים.
ולבסוף - מחוץ לגבעות השחורות, בשמורה הילידית פַּיין-רידג' Pine Ridge
נמצא האתר וונדד-ני Wounded Knee.
כך, באמצע הטבע המרהיב - גבעות ירוקות ערבתיות ושמיים מאופק לאופק. ילידים מוכרים במקום שרשרות לא משהו במחירים מופרזים, אבל קנינו. הרגשנו צורך. מצבם הכלכלי לא טוב. הם עניים. ההלם מהטבח עדיין קיים.
בשמורה יש ישובים קטנים. פה ושם בית נאה, אך רוב היישובים נראים מסכנים, והאזור לא מטופל. זו ללא ספק החצר האחורית. כמובן, יש ילידים מצליחים, משגשגים, אך לא כולם. בכלל, כל זה הוא נושא לפוסט נפרד.
