09/08/2026
עסק תיירותי. פריפריה. ואני עדיין כאן. אבל לא בטוח שכולנו נשרוד את התקופה הזו.יש משפט שאני חוזר עליו הרבה בתקופה האחרונה: אני אשרוד.
לא כי קל לי, לא כי העסק שלי פורח — אלא כי אני אדם עקשן, יזם ומי שכבר למד להתמודד עם מצבים בלתי אפשריים. אבל האמת? אני לא בטוח שהספקים שלי ישרדו. ואני לא בטוח שהענף כולו ישרוד אם לא יקרה שינוי משמעותי.אני מחזיק עסק תיירותי כבר שנים. עסק שבנוי על אנשים, על חוויות, על תנועה, על שמחה. עסק שבנוי על ישראלים ועל תיירים שמגיעים לראות את היופי של המדבר שלנו. אבל מעל 400 ימי מילואים בשנים האחרונות — זה לא רק מספר. זה מחיר. מחיר אישי, משפחתי, עסקי, נפשי.העסק שלי עומד. בקושי, אבל עומד.
הבעיה היא לא רק אני. הבעיה היא כל מי שסביבי.הספקים הקטנים. המדריכים. נותני השירות. בעלי הצימרים. מפעילי האטרקציות. המסעדות. התחבורה. כל מי שמרכיב את שרשרת הערך של התיירות בישראל — במיוחד בפריפריה — נמצא היום על סף קריסה. לא כי הם לא טובים, לא כי הם לא מקצועיים, אלא כי פשוט אין להם אוויר.תחום התיירות מקרטע בלשון המעטה.
הפריפריה? בכלל.הפער בין המרכז לפריפריה מעולם לא היה גדול יותר. בזמן שבתל אביב עוד יש תנועה מסוימת, בצפון ובדרום יש ימים שלמים שבהם הטלפון לא מצלצל. תיירות פנים נפגעה. תיירות חוץ כמעט לא קיימת. והמלחמות, המילואים, חוסר הוודאות — כולם יחד יוצרים מציאות שבה קשה מאוד להחזיק עסק חי.אני לא כותב את זה כדי להתלונן. אני כותב את זה כדי להתריע.
כי אם אנחנו — בעלי העסקים — לא נרים קול, אף אחד לא יעשה זאת בשבילנו.המדינה חייבת להבין: תיירות היא לא מותרות. היא מנוע צמיחה. היא פרנסה לאלפי משפחות. היא חמצן לפריפריה. ואם לא תהיה תמיכה אמיתית, לא נקודתית, לא זמנית — אנחנו נאבד דור שלם של יזמים, ספקים ועסקים שבנו את הענף הזה בעשר אצבעות.אני אשרוד.
אבל אני לא רוצה לשרוד לבד.אני רוצה לראות את הקולגות שלי שורדים איתי.
אני רוצה לראות את הפריפריה מתאוששת.
אני רוצה לראות את התיירות חוזרת להיות מה שהיא יכולה להיות.זה הזמן לדבר. זה הזמן לפעול. זה הזמן להרים את הראש ולדרוש פתרונות אמיתיים — לא רק בשבילי, אלא בשביל כל מי שנמצא בשטח, עובד קשה, ונותן את הלב שלו למדינה הזו .
