19/09/2026
גדלתי ב חוגי סיירות של קק"ל של פעם (הכל יחסי), כשהחלק הדומיננטי בקבוצה שבה התחנכתי היה של טיילי ראבאק שכאלה, אנשים שאוהבים ללכת. ובכלל זה הרוח הרווחת בחוגי סיירות צפון של העשור הראשון של שנת 2000 העצימה והאדירה והעלתה על נס את ההליכה, את הלמידה דרך הרגליים, את הקילומטרז' וקצב ההליכה. סיסמת העבר של חוגי הסיירות הייתה "בואו אלינו כדי להסתדר בלעדינו", וכשהצלחתי כבר להסתדר לבד, לתכנן ולהוציא לפועל טיולים ולגמוע אותם בקלות ובחדווה, גם עזבתי את החוגים (שטות בחיי, אבל מים מתחת לגשר) והתחלתי לטייל באופן עצמאי עם עוד שניים מחברי הטובים שחלקו עימי את השיגעון להליכה מרובה ולגמיעת קילומטרים. היינו בכיתה ט' וכל שבועיים בערך היה לנו אתגר אחר. הלכנו מחיפה לתל אביב ביומיים ובין אשקלון לתל אביב בשלושה, כיסינו את רוב חופי הארץ הפתוחים ומשם דילגנו לכרמל, אותו חצינו ביום וחצי מדרום לצפון. אחרי עוד כמה טיולים מוצלחים, בעיקר בצפון הקרוב לבית (במקור) כשמספר הקילומטרים רק עולה, הבנו שאנחנו מסוגלים לטייל בין ים תיכון לכינרת ביום אחד, הרפתקה שהסתיימה 10 קילומטרים לפני הכינרת וראוי לספר אותה בפוסט נפרד.
מפה לשם הרוח הזו ליוותה אותי שנים קדימה, גם אחרי התיכון. כשחזרתי להדריך בחוגי סיירות, ולאחר מכן גם לרכז אזור, דארום הפעם, התחיל השינוי הטקטוני. התוכן פינה מקום למרחק. התהליך היה ארוך, עם הקבוצה האישית שלי עוד אהבתי מאוד לטייל מרחקים ארוכים וללכת לא מעט, למורת רוחם של חלק מהחניכים שלי, ולראייה הקבוצה שלי הצטמצמה מאוד בשלב מסוים :) אך הדרך הושלמה סופית לכשהגעתי לקורס של מקום מפגש - חברה לתרבות טבע , קורס גששות שנתי שפתח לי את העיניים למה שתמיד היה שם מתחתי, תמיד היה שם ופספסתי. הקילומטרים הלכו והצטמצמו, החשק לצאת ולטייל רק גבר, ולאט לאט מצאתי את עצמי מוצא את הקסם גם בחצר הבית שלי, מבלי בכלל לצאת מטווח הגדר. הכל כאן, מסביב, רק צריך לפקוח את העיניים ולראות.
מידי פעם אני מדריך גם טיולים מהסוג ההוא... מתגעגע? תכלס כן. טוב שיש איזה משוגע או כמה בעולם הזה שגוררים אותי להרפתקאות שלהם ומבקשים ממני ליצור להם חוויות כאלה משלהם.
"דרך ארוכה עוד לפנינו"... כבוד למזהים את הציטוט.
