18/07/2026
יום סידורים - גרסת פנמה 🇵🇦
אחד הדברים שהכי הפתיעו אותנו מאז שעברנו לגור על הסירה הוא כמה מסובך יכול להיות יום סידורים פשוט... אם פעם "יום סידורים" היה עניין של שעה-שעתיים, מאז שעברנו לגור על הסירה הוא הפך לפרויקט לוגיסטי שלם. 😄
מוקדם בבוקר הורדנו את ג'קי ואת האורחים שלנו ברציף המרינה, ומשם הם המשיכו לפנמה סיטי. על הפרק: חידוש דרכון והגעה בזמן לטיסה. האמצעי התחבורתי? צ'יקן באס.
למי שלא מכיר, אלו אוטובוסים אמריקאיים ישנים (כן, הצהובים של בתי הספר...) שיצאו לגמלאות בארצות הברית וקיבלו חיים חדשים במרכז אמריקה.
כל אחד מהם צבוע בצבעים אחרים, מקושט כאילו אין מחר, עם מוזיקה בווליום שקשה להסביר במילים, נהג שלא ממש מתרשם מזה שהכביש מתפתל, ובלמים שצורחים בכל פנייה.זו אולי לא הדרך הכי נוחה להגיע לעיר, אבל בהחלט הדרך הפשוטה והמקומית ביותר.
אחרי חודשים של חיים שקטים על המים, הכניסה לפנמה סיטי הייתה הלם תרבות לא קטן.
פתאום יש רמזורים.
קניונים.
מחלפים.
פקקים.
גורדי שחקים.
והמון אנשים שממהרים ממקום למקום.
פחות מ־24 שעות קודם עוד עגנו במפרץ טבעי ושליו, ופתאום אנחנו מוקפים במיליוני אנשים.
בינתיים, רועי והבנות שנשארו עם הסירה יצאו להכיר את העיירה הקרובה, פורטו לינדו.
הרציף הישן והסדוק לא בדיוק מזמין, הבתים והרחובות ראו ימים טובים יותר, ומרגיש כאילו המקום נעצר בשנות ה-90. אבל דווקא שם מצאנו סופרמרקט מפתיע בגודלו (לפחות במונחים מקומיים), חנות ציוד ימי טובה, ואת רוב הדברים שהיו חסרים לנו כבר שבועות.
למחרת, אחרי ביקור מוצלח בשגרירות ונסיעה מורטת עצבים חזרה למרינה, ג'קי חזרה אל הסירה ואז התחיל המרוץ הלוגיסטי....
תדלוק עם ג'ריקנים, כי רציף הדלק במרינה, איך נאמר בעדינות... פחות מתאים לסירה כמו שלנו.
אחר כך התחיל מסע חיפושים אחרי מקום שמוכן למלא בלוני גז אמריקאיים. בדרך קיבלנו לא מעט הצעות ל"פתרונות יצירתיים" עם וסתים וצינורות מאולתרים, אבל איכשהו המשפט "סמוך עליי, זה עובד" לא ממש הרגיע אותנו כשמדובר בגז בישול. בסופו של דבר מצאנו בחור מקומי שמילא לנו את המכלים, רק עשרים וחמש דקות נסיעה מהמרינה.
משם המשכנו לסופר כדי למלא מחדש את המקרר שכבר התחיל להיראות קצת ריק מדי, אחר כך לכביסה של כל המצעים והמגבות, שאחרי שבועות של לחות טרופית כבר התחילו לגדל מושבה קטנה של עובש, ולבסוף ניקיון יסודי של הארונות ושל הסירה כולה.
אבל גם שבוע שכל כולו קניות, כביסה ותדלוקים חייב לכלול קצת כיף.
יצאנו לשיט קצר בדינגי דרך תעלת מנגרובים קסומה שמובילה למספנה קטנה בלב הג'ונגל, וגם קפצנו לכמה שעות לעיירה ההיסטורית פורטובלו.
קשה להאמין, אבל המקום הקטן והמנומנם הזה היה פעם אחד הנמלים החשובים ביותר בעולם!
בשיא האימפריה הספרדית ריכזו כאן את כל הזהב, הכסף והאוצרות שהגיעו מדרום ומרכז אמריקה, לפני שהעמיסו אותם על אוניות בדרכן לאירופה.
מספרים שבתקופות מסוימות היו במחסנים כל כך הרבה מטילי זהב, שכבר לא נשאר מקום, ואת מטילי הכסף פשוט הניחו ברחוב עד שתגיע האונייה הבאה.
היום קשה לדמיין את זה.
הרחובות שקטים, המבצרים הישנים עדיין עומדים, וחלק מהמבנים ההיסטוריים מתפוררים לאיטם.
בכל העיירה הזאת, דבר אחד תפס אותנו לא מוכנים... פיצרייה קטנה ומקומית, שהגישה לנו את אחת הפיצות הטובות שאכלנו מאז שעברנו לגור על הסירה.
אחרי שבוע בלינטון ביי הרגשנו שסיימנו.
מכלי הדלק והגז מלאים עד הקצה.
המקרר שוב עמוס באוכל.
הכביסה נקייה.
הגיע הזמן לחזור לאיים...
רק שמזג האוויר החליט שגם הפעם יהיה לו מה להגיד.
במקום רוח גבית נעימה וזרם תומך, חיכו לנו שמיים אפורים, רוח קלה בדיוק מהכיוון הלא נכון וגלי סוול גבוהים ולא נעימים.
בסופו של דבר הפלגנו את הדרך במהירות של כארבעה קשרים, כשהמנוע עובד קשה מול הרוח אבל אחת־עשרה שעות אחר כך, כשהעוגן שוב נתפס בחול הלבן של גונה יאלה והמים חזרו להיות בצבע הטורקיז שכבר הספקנו להתגעגע אליו, כל העצבים פשוט נעלמו.
כנראה שגם הדרך חזרה הביתה דורשת לפעמים קצת עבודה. ⛵🌴
Jackie Ben Zvi Ben Zvi
