22/03/2026
תודה על המכתב מחמם את הלב ואת לא צריכה להתנצל ❤️
אני פותחת בהתנצלות כנה.
בזמן שאנו זוכים לים טורקיז, שקיעות זהב וחיוכים רחוקים בארץ מתחוללת מלחמה קשה, ויקירינו רצים שוב ושוב אל הממ״ד. הלב שלנו שם, עם הדאגה, עם החרדה, עם הגעגוע. השמחה כאן אינה מובנת מאליה; היא עטופה במחשבות על הבית, נשענת על תפילה חרישית לשלום ועל תקווה לימים שקטים יותר.
ובכל זאת מתוך הכאב, בחרנו גם לחיות.
הטיול שלנו בפיליפינים היה מסע בין אלפי איים, בין טבע בראשיתי לאנשים שמאירים פנים. במנילה ההומה הרגשנו את הדופק האסייתי שילוב של עבר קולוניאלי ספרדי, שווקים צבעוניים וכנסיות עתיקות. משם המשכנו אל בוהול ופנגלאו אל גבעות השוקולד העגלגלות שנראות כמו חלום ירוק, אל נהר הלובוק שבו שטנו בשלווה בין דקלים, ואל מים צלולים כל־כך עד שנדמה ששוניות האלמוגים הן גן נסתר שנפתח רק למי שמוכן לעצור ולהביט.
הלכנו בין כפרים, טעמנו מאכלים מקומיים דגים על האש, פירות טרופיים, צבעים וטעמים חדשים ופגשנו אנשים פשוטים עם לב גדול. בכל בוקר התעוררנו לציוץ אחר, לריח אחר, לאור אחר. בכל ערב שקיעה שצובעת את השמיים בזהב ובורוד, כאילו העולם עצמו מבקש להזכיר לנו: גם בתוך סערות הזמן, היופי עדיין קיים.
אך כמו במסע אמיתי לא הכול נכתב מראש.
לאור המלחמה וסגירת השמיים, מצאנו את עצמנו נשארים עוד שבוע שלם בדרכים. התעכבנו כמה ימים נוספים במנילה, המשכנו ליום בלתי צפוי בבנגקוק, ולבסוף זכינו לעוד יום וחצי בלרנקה.
וכך, מן הלימון החמוץ והעצוב שנכפה עלינו עשינו לימונדה.
לא לימונדה רגילה, אלא כזו שמכינים יחד: עם סבלנות, עם הומור, עם חברות אמת.
ובתוך כל אלה קרה גם דבר קטן וגדול כאחד:
בין ההמתנות והעיכובים מצאנו מקום בלב ובקבוצה לארבעה ישראלים נוספים שנתקעו בדרך. בלי היסוס , האחד שנשאר ועשה דרכו עימנו, הפך לחלק מאיתנו בשולחן, בצחוק, ובדרך. כי זה אולי הדבר היפה ביותר בלב הישראלי והיהודי: היכולת להיפתח, לצרף, לחבק, ולומר גם למי שפגשנו רק עכשיו אתה משלנו. אין גדול מזה.
הימים הללו הוכיחו שוב עד כמה כוח יש לאנשים. בזכות הקבוצה המושלמת שנוצרה כאן, בזכות הנהלת ארגון העובדים, בזכות מדריך הטיולים וראש הקבוצה הפכה ההמתנה למסע נוסף, והעיכוב לזיכרון. צחוק במסדרונות שדה התעופה, סיפורים בשולחנות ארוחת ערב, וחיבורים אנושיים שהפכו את הדרך עצמה ליעד.
שוב, תודה גדולה לארגון העובדים שיזם ואפשר את החוויה הזו.
תודה לרמי בן גל, לענבר סרפר וסרהולץ, לכוכב מזור, לחלי ואלינור,
על ההובלה, האמון והלב הרחב.
תודה מיוחדת למדריך אליעד, שבידע, ברגישות ובהומור ניווט לא רק בין איים וערים אלא גם בין מצבים לא צפויים.
למאיה שלנו ראש הקבוצה אשר דאגה לפינוקים ולצחוקים, אשר הרגיעה, לעיתים בהומור שחור😉 ובעיקר בשפע אהבה.
ולסיכום, להנהלת הארגון וצוות העמותה ולחברת אופיר טורס שאפו ענק על ארגון מוקפד שאפשר לנו, גם בתוך מציאות מורכבת, להרגיש שיש על מי לסמוך.
נשוב הביתה עם עור שזוף, אלבום מלא תמונות ובעיקר עם לב רחב יותר.
לב שיודע להוקיר את הרגעים הקטנים, את החברות שנרקמה, ואת הדרך המשותפת.
ואם היה דבר אחד בלבד שהיינו מבקשים לשנות במסע הזה
לא את המסלול, לא את העיכוב, ולא את הדרך הארוכה חזרה.
רק דבר אחד:
את המלחמה הקשה שאתם, משפחותינו והעם היקר שלנו עוברים.
הלוואי ויבואו ימים של שקט.
ימים שבהם לא נצטרך לבקש סליחה על שמחה.
ימים שבהם נוכל לטייל בעולם בלב שלם
כי הבית בטוח, והלב רגוע.
