10/12/2025
עברתי על התמונות שלי מפעם
ופתאום קפצת לי
פצפונת
מתוקה
עם פסטה מרוחה על כל הפרצוף
והחולצה
ואז שאלתי את עצמי איך לא שמתי לב
ואיך גדלת לי ככה מהר
אני לא יודע מתי זה קרה
שהידיים שלך כבר הפסיקו לחפש אותי כל הזמן
איך זה שפתאום אני זה שמעיר אותך בבוקר
ולא את אותי
איך זה שהנעליים שלך נשארות עלייך
והמקלחת שפעם הייתה זמן של סיפור
פתאום הפכה לזמן פרטי שלך
מה קרה שפתאום כבר אין מילים משובשות
אין קאבדו במקום אבוקדו
או לתחתך במקום לחתוך
ואני עדיין זוכר. אני עדיין זוכר לילות לבנים איך הנחת עלי ראש
ונרדמת
והרגשתי
כאילו אני כל העולם שלך
וגם בלי שעת שינה אחת
הייתי ואני עדיין האדם הכי בר מזל על הכדור הזה
שיש לי אותך
אני זוכר איך היית מתחבאת ברגליים שלי
כשהיה מישהו חדש מגיע
מחפשת איזה מסתור
כאילו אני המקלט הבטוח שלך
זוכר איך הייתי יכול לרפא לך פצע בנשיקה
או ממתק
או חיבוק
זוכר איך הייתי מנשנש אותך רק כי בא לי
והיום אני צריך לבקש ממך רשות
עכשיו אני מביט בך
ורואה איך העולם שלך מתרחב והופך גדול יותר
ואני לומד איך להיות חלק ממנו בלי להיות כל כולו
ואף אחד לא מדבר על זה
אף אחד לא מדבר על כמה שמח ועצוב לב יכול להרגיש בו זמנית
אז ישבתי שם היום, עם טלפון ביד
דמעות בגרון
מתגעגע בשקט לגרסא קטנה שלך שלא שמתי לב והנה היא כבר לא פה
ושאלתי את עצמי
אולי הייתי יכול להאט קצת יותר את הזמן
להגיד לך כן לעוד סיפור
לשחרר את הטלפון ולהביט יותר בעיניים שלך
כשהם רוב הזמן חיפשו את שלי
כי עכשיו זה מרגיש שהימים עוברים מהר יותר
והרגעים שנשבעתי שלעולם לא אשכח
פתאום נראים לי כל כך רחוקים
אני יודע שאת עדיין גדלה
ואת עדיין הגורה הקטנה שלי
ותמיד תהיי
אבל לפעמים
כשאת מתעוררת מאיזה חלום או רעש חזק
ומתגנבת אלינו למיטה
אני אוסף אותך אלי
לחיבוק
ככה ראש על לב
ממש כמו פעם
גונב עוד איזה רגע
שבו אני מרגיש
כאילו אני עדיין
כל העולם שלך.
ואולי זה לא שווה בשווה
ההורות
כי אני יודע שאת תמיד
ולא משנה כמה זמן יעבור
תמיד תהיי כל העולם שלי.