28/02/2026
כשהיינו ביפן, בנר שמיני של חנוכה, קרה לי רגע שאני לא מפסיקה לחשוב עליו: שוטטנו בשיבויה בטוקיו, בתוך כל אורות הנאון, המסכים, ההמון והטירוף היפני המוכר- ופתאום בתוך כל זה, חנוכייה ניידת של בית חב"ד. ואן קטן, רב בניימין החייכן, מוזיקה של חנוכה, ואור יהודי באמצע אחד המקומות הכי סואנים בעולם. עצרנו להדליק נרות. וכמו שקורה הרבה פעמים בטיולים- אתה קולט מרחוק אנשים ש"נראים ישראלים". אז קראנו לזוג צעיר, להדליק איתנו. הם חייכו ואמרו: "אנחנו לא באמת ישראלים. אנחנו אמורים להיות אויבים שלכם… אנחנו מאיראן". הייתה שנייה של שקט. ואז הם המשיכו: "אבל אנחנו לא באמת אויבים שלכם. אנחנו מקווים שתדעו: רובינו רוצים שינוי. רוצים חופש ומקווים שהמשטר שלנו ייפול. ואם מישהו יכול להפיל את המשטר באיראן- זה ישראל! אמרנו "אמן". ואז עמדנו שם. ישראלים ואיראנים. בלב טוקיו. מדליקים יחד נרות חנוכה ואומרים, שוב, "אמן". נפרדנו בלחיצות ידיים וחיבוקים. הם היו מקסימים. אנושיים. אמיתיים. מאז, בכל פעם שיש מתיחות, כותרות או טילים - אני לא חושבת על "איראן". אני חושבת על הזוג הצעיר הזה, שהדליקו איתנו נרות באמצע שיבויה, וחולמים על עתיד אחר. טיולים ליפן מביאים איתם מקדשים, טבע, תרבות ואוכל מדהים. אבל לפעמים הם מביאים גם רגעים שמזכירים לנו משהו עמוק יותר : שהעולם הרבה יותר מורכב מהכותרות. ושהאור הקטן הזה, שמדליקים יחד, יכול לגשר על תהומות. מאחלת לכולנו שנפגוש יותר אנשים ופחות אויבים. Chabad of Tokyo בית חבד טוקיו Yehezkel Edery
