19/09/2026
17 בספטמבר 1939: היום שבו בערה הטירה המלכותית בוורשה
בבוקר 17 בספטמבר 1939 פלש הצבא האדום לפולין ממזרח. באותו יום, מאות קילומטרים משם, המשיכו הגרמנים להמטיר אש על ורשה מן המערב.
אחד המבנים שנפגעו באותו יום היה הטירה המלכותית - מקום מושבם ההיסטורי של מלכי פולין, זירת כינוסו של הסיים וסמל לריבונותה של המדינה הפולנית.
פגזים ופצצות תבערה פגעו בגגות הטירה. האש אחזה בכיפותיהם של מגדל השעון ומגדל ולדיסלב, בגג שמעל אולם הסנאט ובאגף הפונה אל הוויסלה. עמוד עשן שחור התרומם מעל העיר.
זה היה תחילתו של חורבן שנמשך חמש שנים.
הפגז הראשון פגע בטירה כבר ב-8 בספטמבר, אך גרם נזק מוגבל. ב-17 בספטמבר השתנתה התמונה. הפגזה ארטילרית כבדה שולבה בתקיפות מן האוויר, והטירה עלתה באש. שלושה צוותי כיבוי הגיעו תחילה למקום ובהמשך הצטרפו אליהם חמישה צוותים נוספים. לצדם פעלו אנשי משמר אזרחי, צופים, עובדי הרכבת, עובדי העירייה, אנשי המוזיאון הלאומי ותושבי העיר העתיקה.
הם עבדו תחת הפגזה מתמשכת.
מערכת הכיבוי של הטירה לא התאימה לשרפה בסדר גודל כזה. הציוד היה מועט, חלק מן הגגות כבר קרס והאש התפשטה בין האולמות. בסביבות השעה 11 נדמה היה כי הכבאים הצליחו להשתלט עליה, אך פגיעות נוספות של פצצות תבערה הציתו מוקדים חדשים. רק בשעות הערב נבלמה השרפה, וכיבויה המלא נמשך גם ביום שלמחרת.
במקביל למאבק באש החל מבצע להצלת תכולת הטירה.
מי שעמד במרכזו היה קז'ימייז' ברוקל, אוצר הטירה ומנהל אוספי האמנות הממלכתיים.
ברוקל לא נקלע למקום במקרה. עוד באביב 1939 הוא התייעץ עם משרד הדתות והחינוך בנוגע להגנת הטירה במקרה של מלחמה והכין תוכנית לפינוי האוספים. הוא הכשיר מקלט במגדל גרודזקה ומרתפים מתחת לספרייה המלכותית. הוא גם הכין תיעוד של החדרים, פריטי האמנות והעיטורים - תיעוד שיקבל משמעות עצומה כאשר יגיע הזמן לבנות את הטירה מחדש.
אלא שההכנות לא הושלמו בזמן.
עד פרוץ המלחמה המשיכה הטירה להיות פתוחה לציבור. רק ב-1 בספטמבר החלו עבודות ההגנה המעשיות. צעדי הפינוי נעשו בחופזה, ורק חלק קטן מן הפריטים החשובים ביותר הועבר למקום בטוח.
בין היצירות והחפצים שפונו היו ציוריו של יאן מטייקו "סטפן באטורי בפסקוב" ו"רייטן - נפילתה של פולין", סמלי ההכתרה של המלך סטניסלב אוגוסט - שרביט, חרב ושרשרת מסדר העיט הלבן - וכן שטיחי קיר.
ב-5 בספטמבר עזבו את הטירה עובדי הלשכות האזרחית והצבאית של נשיא פולין ורבים מאנשי הנהלת המבנה. ברוקל נשאר במקום עם אשתו ושתי בנותיו, לצד מספר מצומצם של עובדים, אנשי אבטחה וכיבוי.
ב-7 או ב-8 בספטמבר הוא העביר באופן אישי אל מרתפי קתדרלת יוחנן הקדוש את הכד שבו נשמר לבו של תדיאוש קושצ'ושקו ואת סידור התפילה של המלכה בונה.
ואז הגיע 17 בספטמבר.
כאשר פרצה השרפה, ברוקל לא הסתפק בניהול הפעולה. הוא נכנס אל החדרים שהיו בסכנה והוציא מהם בעצמו חפצים יקרי ערך. בשלב מסוים, בעודו יורד במדרגות ליד שער גרודזקה ונושא פריט מן האוסף, פגע בו רסיס של פגז ארטילרי.
הוא נהרג במקום.
יומיים לאחר מכן דיווח העיתון הוורשאי "דוברי וייצ'ור - קורייר צ'רווני" כי אוצר הטירה נהרג "על משמרתו" בעת שניהל את מבצע ההצלה. גופתו הונחה זמנית על הדשא ליד שער גרודזקה, וקברו הארעי כוסה בפרחים.
ברוקל לא הציל את הטירה. איש לא היה יכול להציל אותה לבדו. אבל מעשיו סייעו להציל חלק מן הזיכרון החומרי שיאפשר לה להיבנות מחדש.
לאחר כיבוש ורשה החלו הגרמנים לפרק את הטירה באופן שיטתי. יצירות אמנות, רהיטים, חיפויי קירות, גופי תאורה, דלתות, רצפות ופריטי עיצוב נלקחו מן המבנה. החורבן לא היה רק תוצאה מקרית של הקרבות. הטירה הייתה סמל של הממלכתיות הפולנית, והשמדתה השתלבה במדיניות שנועדה למחוק את תרבותה ואת ריבונותה של פולין.
מוזיאולוגים, אדריכלים ומשמרים פולנים ניסו להציל כל מה שניתן.
אנשי המוזיאון הלאומי בוורשה, העירייה והאגודה להגנת שרידי העבר נכנסו אל הטירה, לעיתים באישור מוגבל ולעיתים בחשאי. הם הוציאו חלקים מחיפויי העץ, רצפות פרקט, קמינים, עיטורים, חלקי תקרה ופריטים נוספים. הם מדדו, ציירו, צילמו וסימנו את מיקומם המקורי של החלקים.
אחד האנשים המרכזיים במאמץ הזה היה סטניסלב לורנץ, מנהל המוזיאון הלאומי בוורשה. הוא ואנשיו הסתירו פריטים, שינו מספרי רישום, ערערו על חשיבותן של יצירות כדי לעכב את החרמתן ותיעדו את מה שהגרמנים שדדו או הרסו.
לורנץ תיאר מאוחר יותר כיצד אנשי המוזיאון משו מן הטירה הבזוזה כל מה שהצליחו, ניקו את האבק והסתירו את הפריטים בזהירות - פעם אחר פעם, כל עוד הדבר היה אפשרי.
ההצלה לא הסתיימה ב-1939. גם בשנות הכיבוש, ובמיוחד לאחר דיכוי מרד ורשה ב-1944, ניסו אנשי התרבות הפולנים לפנות מן העיר מסמכים, יצירות וחלקי מבנים. הם ידעו שהגרמנים מתכוונים להשאיר אחריהם לא עיר כבושה, אלא מדבר של חורבות.
בספטמבר 1944 פוצצו יחידות גרמניות את שרידי הטירה. קירות ששרדו את ההפגזות ואת השרפה הוטמנו בחומרי נפץ והופלו. מן המבנה נותרו מרתפים, חלקים בודדים של קירות וערמות לבנים.
אבל הטירה לא נעלמה לחלוטין.
במחסנים נותרו החפצים שהוצאו ממנה. נשמרו חלקי רצפות, קמינים, חיפויי עץ, עיטורים ושרידים אדריכליים. נשמרו תוכניות, צילומים, שרטוטי מדידה ורישומים. כל חלק כזה היה גם שריד אותנטי וגם הוראה לעתיד: היכן עמדה דלת, כיצד נראתה תקרה, מה היה גוון הקיר ואיך התחברו חלקי העיטור זה לזה.
לאחר המלחמה היה ברור שאפשר לשחזר את הטירה. השאלה הייתה אם השלטון הקומוניסטי ירצה לעשות זאת.
כבר ביוני 1945 הוקמה סדנה לתכנון בנייתה מחדש. עד 1949 הוכנה תוכנית לשחזור צורתו ההיסטורית של המבנה וחלוקת חדריו. אלא שהמחלוקות הפוליטיות והמקצועיות נמשכו שנים. היו מי שסברו כי אין הצדקה כלכלית לשחזר את הטירה, והיו אדריכלים שביקשו לנצל את החורבן כדי לבנות במקומה מבנה חדש.
לכך נוסף קושי פוליטי עמוק יותר. הטירה הייתה סמל למלוכה הפולנית, לסיים, לחוקת 3 במאי ולרציפות המדינה שקדמה לשלטון הקומוניסטי. במשך שנים נמנעו השלטונות מקבלת החלטה סופית. חורבותיה סולקו, אך המבנה עצמו לא הוקם מחדש.
המפנה הגיע רק בינואר 1971, כאשר הנהגת פולין אישרה את שחזור הטירה המלכותית. הוקם ועד אזרחי לבנייה מחדש, ובין האנשים שהובילו את המפעל היה אותו סטניסלב לורנץ שהשתתף בהצלת שרידי הטירה בזמן המלחמה.
העבודות מומנו במידה רבה מתרומות של פולנים בתוך המדינה ובתפוצות. אנשים תרמו כסף, תכשיטים, מטבעות, יצירות אמנות וחפצים היסטוריים. המבצע הפך למפעל לאומי רחב, גם אם התקיים בתוך המציאות הפוליטית של פולין הקומוניסטית.
הבנייה התקדמה במהירות. ב-1974 כבר הושלמה במידה רבה מעטפת המבנה והכיפות הוחזרו למגדלים. אך בניית הקירות הייתה רק תחילת העבודה. המשימה המורכבת יותר הייתה שחזור החדרים, האולמות והעיצוב הפנימי.
כאן קיבלו השרידים שניצלו את מלוא משמעותם.
חלקי העץ, הרצפות, הקמינים, הפסלים והעיטורים שנמשו מן הטירה בזמן הכיבוש הושבו אל המבנה או שולבו בחדרים המשוחזרים. כאשר לא ניתן היה להשתמש בפריט המקורי, הוא שימש דגם לשחזור. התצלומים, השרטוטים ורישומי המידות אפשרו לקבוע את מיקומו של כל חלק ואת היחסים בין מרכיבי העיצוב.
זו לא הייתה רק בנייה של העתק מודרני. בתוך הטירה החדשה שובצו חלקים ממשיים מן הטירה הישנה.
אל השרידים שניצלו נוספו חפצים שהושבו, נרכשו או נתרמו. יצירות אמנות, רהיטים ופריטי עיצוב חזרו בהדרגה אל החללים שעבורם נוצרו. תרומות של אנשים פרטיים, מוסדות וממשלות סייעו למלא מחדש את החדרים.
ב-31 באוגוסט 1984 נפתחה הטירה המשוחזרת לציבור.
בין השרפה לפתיחה חלפו כמעט 45 שנים. בין פיצוץ החורבות להשלמת חללי הפנים חלפו ארבעה עשורים. רבים מן האנשים שהצילו את השרידים לא זכו לראות אותם חוזרים למקומם.
קז'ימייז' ברוקל ודאי לא ידע אם הטירה תשרוד, אם פולין תשרוד או אם החפץ שנשא במדרגות יימצא אי פעם מחדש בחדר מלכותי משוחזר.
הוא ידע רק שהטירה בוערת ושיש בתוכה דברים שעדיין אפשר להציל.
כאשר מבקרים היום בטירה המלכותית בוורשה, קל לחשוב שעומד לפנינו מבנה היסטורי ששרד מאות שנים. האמת מורכבת יותר. הטירה הנוכחית היא בעת ובעונה אחת מבנה משוחזר, מוזיאון, אנדרטה ויצירת הצלה קולקטיבית.
חלקים ממנה עתיקים. חלקים שוחזרו על סמך תיעוד. חלק מן התכולה הוחזר, וחלקה נאסף מחדש. אבל עצם האפשרות לבנות אותה כפי שנראתה נולדה מן ההחלטה שקיבלו אנשים תחת אש: לא להניח לטירה להיעלם בלי להשאיר אחריה חומר, מידות וזיכרון.
הגרמנים הצליחו לפוצץ את הטירה.
הם לא הצליחו למחוק את הידע הנחוץ כדי להקים אותה מחדש.